פופוליטיקה- התגעגענו?
בכל השידור הגרנדיוזי מערוץ 10 בכיכר רבין אפשר למצוא תופעה
משעשעת אחת.
(פורסם בעבר באתר "חוצפה", מרץ 2006)
http://www.hutzpa.co.il

קאמבקים הם עסק מורכב.
אנשים אוהבים לחזור אל המוכר והישן, או יותר נכון להתגעגע
אליו. אני לגמרי לא בטוח כמה צופים יש היום לשידורים החוזרים
של קישקשתא. או קחו דוגמא מעולם הבידור, יש הרבה שמדברים
בהערכה על חזרתו של צביקה פיק לאור הזרקורים, אך מצד שני אני
מעריך שיש הרבה יותר אנשים שרואים בו זקן פתטי ונמאס להם
ממנו.

כשכבר משהו חוזר, רצוי למצוא את האיזון הנוסחתי בין המוכר לבין
הרלוונטי. לא רצוי להתקע במקום, כדי שאף צופה לא ייזכר למה
הורידו אותך מהמרקע, רצוי לחדש מעט כדי ללכוד תשומת לב. מצד
שני, רצוי שיידעו שזה אתה. לכולנו זכורה תוכניתו המעולה של
גידי גוב, התכנית השמאלנית ביותר באותם ימים, תכנית שגם כשלא
הצחיקה שפעה אנרגיה ותזזיתיות משונה. מצד שני, לכולנו זכורה
חזרתו למרקע.

אותה הגשה כמו פעם, אבל משהו חסר, כנראה שהגיל, לא נעים, גבה
את המחיר שלו. הוא יצא פחות עוקצני, פחות חסר מנוחה, פחות
מאיים על הצופים הימניים שהתרגלו לשטיקים שלו והרבה אבל הרבה
פחות רלוונטי.

אבל יש קאמבקים מוצלחים. עובדה שכן.
האמת היא, שכמעט לא ראיתי כלום ממשדרי הבחירות, אבל דבר אחד לא
יכולתי להחמיץ וזה את חזרתה של פופוליטיקה... סליחה, זה כבר לא
"פופוליטיקה", זה "פוליטיקה בכיכר", רק עם אותו מגיש ראשי ועם
כל הכוכבים של "פופוליטיקה". נו, אם את השם הפסדנו, לפחות
הרווחנו בחזרה את האווירה הלוחמנית.

התוכנית המקורית, למי שהיה בתרדמת בתקופה היותר טובה של הערוץ
הראשון, היא העתק די מדויק של מה ששודר בערוץ 10. אהרלה
גולדפינגר הפיק את התכנית בזמנו, אין לי מושג מי הפיק הפעם.
טומי לפיד ואמנון דנקנר, אז עיתונאים בעיתון "מעריב" (דנקנר
הפך לעורך בהמשך וטומי, כזכור, החיה את מפלגת "שינוי") היו
מגיעים לאולפן, שנכחו בו גם בעלי דיעות אחרים, כמו העיתונאית
שלי יחימוביץ', או הרב אייכלר וגורמים לגג האולפן לעוף בצרחות
אימים, בניצוחו של דן מרגלית.
טוב, אז הגג לא עף, קצת הגזמתי, אני מניח שעד היום מודים
לאדריכל. בדרך כלל היו מנהלים שם מספר דיונים על נושאים
הקשורים לאקטואליה, בהמשך הרוחות היו מתלהטות ולפיד היה מתחרה
במרגלית מי יותר חזק. הצרחות במבטא ההונגרי, פרצופו המאדים של
לפיד והשנינויות שאמנון דנקנר היה זורק לעברו די הכתיבו את
הטון באולפן. ובין לבין ארחו איזה זמר או זמרת. באותם ימים
נשמעו לא מעט קיטורים, על לפיד וחבר מרעיו שמורידים את השיח
למקומות בהמיים וצעקניים. צודקים? אולי. אבל מה לעשות, זו אחת
התוכניות הבודדות באותם ימים, שניערו את הפיהוק מהפוליטיקה.

בשבוע הבחירות, החליטו בערוץ 10 להחיות את התוכנית ההיא,
בהסכמת הערוץ הראשון, תחת התנאי המפורש לקרוא לה בשם "פוליטיקה
בכיכר".
בקול חגיגי ונמרץ, הציג מרגלית את המשתתפים, תוך תאור מקוצר של
הביוגרפיה שלהם, פוליטית ועיתונאית.
מנהיג שינוי הפורש, טומי לפיד, נכנס בחיוך מנצח של חתן בר
מצווה, כאילו הוא לא ריסק מפלגה בזמן האחרון. אחריו הגיע עורך
"מעריב", אמנון דנקנר ואחריהם הרב אייכלר, צביה גרינפלד ואפילו
חברת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ'.
הדיון נפתח בהצהרה של מרגלית לגבי פופוליטיקה המתחדשת ומיד אחר
כך העיר לפיד בקולו הרועם, שאסור להם לקרוא לתכנית ככה, כי
התנאי היה שלא יקראו לעצמם בשם הישן. הוא הדגיש את זה, לפי
הזכור לי פעמיים, בתקיפות, שסימנה את המשכה הסוער של התכנית.
ההמשך היה משעשע כצפוי. לפיד החליף צבעים כשהביאו כובע הגרלה
לאולפן, כי חשב שמדובר באסטרולוגיה וההמשך היה ברור מראש, לפיד
ויחימוביץ' מחליפים דעות, טומי צועק משהו על תעמולת בחירות
ואמנון דנקנר עוקץ בחביבות את מרגלית על ההגרלה שסודרה מראש
ואת לפיד על ההתלהמות שלו, מה שהכניס אותם לשיח קטן משלהם,
מעין שחזור של "לפידנקנר" מהכבלים. בקיצור, אותו הקצב מפעם,
אותו הטמפרמנט שכל המשתתפים שמרו איכשהוא, נראה שהזמן עשה
לתכנית רק טוב. מה עוד רוצה הצופה הממוצע והדעתן? אנשים
שנונים, יצריים ומבריקים מחליפים דיעות, כשלפעמים האגו הנפוח
שלהם גורם להם להקים מהומה קטנה, קצת מוזיקה, כך שיש פה בידור,
קרקס ושיח רב משתתפים, שבעצם מנוהל על ידי איש צעקן אחד, מה
עוד צריך? הפולמוס הייצרי נשאר כשהיה ולזה חיכינו. הדבר היחידי
שהיה חסר שם זה ייבגני פטישמן מאתר "חוצפה" והיינו מסודרים.

הטונים החלו להתרומם מעלה, למרות שלא זכורות לי צעקות, אבל זו
רק תחילת העונה. גם יחימוביץ' ואייכלר השתתפו, אבל מי שם לב
אליהם?
כן, אני יודע שלפיד הוא איש צעקן ומתלהם, שלא הוסיף כבוד
לפוליטיקה הישראלית, אבל מה לעשות ובתור עיתונאי התגעגעתי אליו
ולצעקות שלו.

ההתחלה היתה טובה, התכנית לא איבדה את האווירה הייחודית, מקווה
שהם יצליחו להשאר על המרקע, כי מדובר בקאמבק הכי מוצלח שמגיע
בימים אלו, גם אם הוא מנסה להתחפש בשם אחר