מכר שלי חזק בווינר. אני אוהב את הזולת, אז אני שמח בשבילו
כשהוא זוכה. אני גם אגואיסט במידת מה, כי אני תמיד חושב:
"הלוואי עלי". עוד קצת כסף בבנק, למה לא? המכר המדובר כרגע
מרוויח את לחמו במשמרת לילה בקיוסק שכונתי. עבודה מעניינת. הוא
הבטיח לסדר לי פאקט של NEXT במאה שקל. סיגריות NEXT מיוצרות
בידי אותה חברה שמייצרת מרלבורו, כך שבסופו של דבר הפסיכולוגיה
עבדה והצלחתי לשכנע עצמי שזה (בערך) אותו טעם. בכל מקרה, היום
יום מבולבל. כולם הספידו את מכבי, פיני אפילו אמר לעיתונות
שאין סיכוי שהם קולעים מעל תשעים נקודות, לכן ההתרכזות תתרכז
בלרכז את ההגנה. במרכז.
מכבי קלעו תשעים ושלוש נקודות, ניצחו ב-28 הפרש, וסדרו ליהודי
הטוב עובד הקיוסק זכייה ביחס של 12. אם הוא לוקח את הטופס, הוא
לוקח משהו כמו 1250 שקלים הביתה. עכשיו רק חסר שפאריס
סאן-ז'רמיין לא יפסידו בחוץ, והוא זוכה. ביקשתי ממנו ברוח
החברות הטובה שכשיזכה (אני אופטימי כשזה נוגע לאחרים,
שירוויחו) יזמין אותי לקופסא של NEXT. "מה, אם אני זוכה?", הוא
אמר בחיוך, "אני מזמין אותך לפאקט".
לפעמים, רק לפעמים, כשאוהבים את הזולת, הוא אוהב חזרה.

הרפואה המודרנית טוענת שרבע שעה הליכה ביום הנה סגולה לבריאות
טובה בגיל מאוחר יותר, וכן לאריכות ימים בכלל. גם כוס יין אדום
ביום. גם הרבה סקס.
באופן אישי, אין לי יותר מדי הצלחה בסקס ואני לא חובב אלכוהול,
וחוץ מזה בגיל 20 לא כל כך קל להשקיע בשביל יום הולדת 45 שמח,
אפילו כשמסתכלים על אבא.
עדיין, את 15 דקות התהילה בקו 11 הישן והטוב אני משקיע כמעט
בכפייתיות. תשאלו למה?
אני פרקטי. הנסיעה לשם וחזרה (כאשר "שם" נתון לשינוי בהשפעת
הסיטואציה הרלוונטית) יעלה במקרה הטוב 8 שקלים. עכשיו תמחקו את
ההבעה מהפרצוף, ותחשבו רגע מה הם שמונה שקלים חדשים שלמים עבור
רווק בלתי-עצמאי החי לבדו על חשבון הוריו והוריכם (בהנחה שהם
נמנים על אלו המשלמים אחת לחודש למוסד לביטוח לאומי, סיפור
ארוך, תשאלו אותי פעם אחרת), הם יכולים הרבה דברים, בעיקר
שוקולד וסיגריות, כך שזו הקרב כהשקעה. אז הולכים קצת ברגל.
וכשמישהו מבקש סיגריה בדרך, נותנים לו, למה לא. לרוב אני אדם
של נתינה. ברצינות. אני מהמתחסדים הורודים ששואבים אנרגיה
ואושר מאהבת חינם ועזרה  נתינה לזולת. פסיכיאטרים לא הצליחו
לרפא את זה עדיין. אני פתוח להצעות. עד אז, אני כותב. כן.
לכתוב...לכתוב זה הכוח המיוחד שלי, כמו שלפיקאצ'ו יש מכת ברק
ומגהטרון הופך לרובה. גיליתי את הכוח המיוחד הזה שלי בגיל 6,
ואני מכור מאז. לפעמים זה כואב. למה? כי דיכוי הדחף הבלתי ניתן
לשליטה מצריך המון אנרגיות. למה דיכוי? כי כמו שאמרתי, לפעמים
זה כואב.
הביתה. Home is where the heart is. הם כנראה לא מתכוונים לבית
החזה. כמעט כל ההליכות שלי הן מהבית או חזרה אליו. אם כן,
מדובר בהליכה מסוימת הביתה, בלילה מסיים. הראש נמצא במימדים
בצבע אחר, מנפיק מחשבות בריח של צמחי מרפא אינדיאניים. אני
הולך, והגשם יורד. הכוח העליון שופך עלי חלק מכאבו, למען אחלוק
עמו את הנטל. לפעמים מתגנב אלי עצב נסתר או כעס חבוי. אפשר
לייחס את שינויי מצב-הרוח הפתאומיים האלו לצד נשי מפותח אצלי,
תנועת הכוכבים האסטרולוגית, או לזה שאחד מאהוביי האמיתיים עצוב
או כועס. לפעמים באמת קורה לי שאני מרגיש אותם. לפעמים לא.
כשרון? הבה לא נגזים.
מוסיקה, חובה בהליכה. כרגע מונפקת בעזרת מתנה ליום הולדת לגיל
תשע עשרה שקיבלתי מאמא ובעלה. נראה כמו דיסקמן. קרוב. זה הארד
דיסק, עם 40 ג'יגה של מה שבא לי, שכרגע זה רק מוסיקה.
הפלייליסט מתגולל לו, מגיע תורם של מטאליקה להנעים את דרכי
הביתה. חזרה לימים טובים יותר, לפני הניתוק מהעולם. הגשם שוטף
אותי, מעביר בי סירקולציה של תחושות ומחשבות מכל קצוות הקשת.
גשם, מטאליקה, הליכה, סיגריות NEXT. דומה מספיק למרלבורו. האם
אני הולך או צופה בעצמי הולך?
הנה אני מגיע לנקודה בה אני פונה שמאלה, ומגיע לרחוב שמוביל
לרחוב כינרת (בעיה בהתמצאות מרחבית מובילה לחוסר כבד בחוש
כיוון גם בגיל 20). אני נעצר בהפתעה באמצע צעד. נוחת לא טוב על
הקרקע. מרגיש את עמוד השדרה רועד, והכל הפך שחור לשמונה מאיות
השנייה (מה קוראים לו מצמוץ). הרגשה? כאילו עזבתי יצאתי מחדר,
המשכתי ישר, והגעתי לכניסה לאותו חדר. כמו פרק דל תקציב של
אזור הדמדומים.  למה? הגעתי לפניה אחרת... הצטלבות של שני
רחובות שאם פונים בה וממשיכים ישר מגיעים לפניה אליה הייתי
אמור זה עתה להגיע. הייתכן שהמוסיקה והמחשבות הצבעוניות הסיחו
את דעתי מהדרך עד כדי כך  שטעיתי בחישוב הדרך?
המצמוץ... הייתכן שבדיוק חטפו אותי מאפיונרים, או פעילי אסלאם,
או גרוע מזה המשטרה? אולי הם סיממו אותי במשהו שגרם לבלאק-אאוט
נוסח פינלנדיה ואז החזירו אותי, כשהם מסריחים מדם וזיעה
ומקללים אותי ואתכם, למקום הלא נכון? אני מביט בשעון. לא. לא
יכול להיות. בפעם שעברה שבדקתי בשעון השעה הייתה רבע שעה לפני
עכשיו, ובדקתי חמש דקות אחרי שיצאתי לדרך...
מצמוץ, ואז אני לא היכן שאני אמור לפי דעתי הצלולה להימצא,
למרות שדעתי לא צלולה כל כך. אולי אלו לא היו בני אדם שחטפו
אותי? הייתכן שבצעו בי ניסויים? הייתכן שמרוב האהבה שלי לתת
ולעזור, עזרתי לחוצנים מכוכב אחר בדרכים שערוץ 22 היה מצנזר
וערוץ Y היה מפיק בהשראתם סדרת ריאליסטי? האם באמצע הלילה
יפרוץ מתוכי תינוק חיזר מפלצתי, או שיצור מתכתי בעל
אינטליגנציה ימצא דרכו לעולם דרך פי הטבעת שלי?! תבינו, איני
חולה בראשי, אבל יש לי צורת חשיבה מאוד מאוד מסובכת...
דיס-אוריינטציה טוטאלי. הלכתי לאיבוד. באמת שאני לא יודע איפה
אני נמצא ולאן ללכת בשביל להגיע לקרקע ידידותית. הילד בן ה-5
שטוף הנוסטלגיה שבי מאיים לפרוץ בבכי ולקרוא לאמא.
בסדר. להירגע. לנשום עמוק. לספור עד 7. לחשוב על מישהי מרגיעה
אותי... להדליק סיגריה. לנשום עמוק שוב. להסתכל מסביב... כנראה
מתוך הכאוס של הבלבול, כשהסתובבתי סביב עצמי בחוסר אונים,
לקחתי פניה לא נכונה. למזלי, האזור מתחיל להיראות מוכר. חבר של
חבר גר כאן בהמשך, אני נמצא על הדרך ל-י"ג. להסתכל אחורה. הנה
הדרך הנכונה! 2 סיגריות הרבה יותר מהנות, עכשיו שאני יודע איפה
אני, ולהתחיל לנוע בכיוון. לא לשכוח לבדוק שהארנק והמפתחות עלי
ושאף אחד מהחוטפים לא מעל אותי, בחשיבה לאחור הייתי צריך לבצע
ספירת סיגריות... אני עדיין בחצי סרט-חצי הלם-חצי טראומה... לא
בדיוק סגור על עצמי או על מתמטיקה. לא סימן מנחם בהתחשב בבגרות
במתמטיקה הממשמשת ובאה, כל כך קרובה עד שאני מריח את הריח של
הפונקציה המעריכית חסרת הפרמטר C שלה, עד שאני שומע את
הסינוסים שלה כשהיא נושמת! כוסינוס ראבאק...
סופסוף מקום מוכר. והנה הפניה המפורסמת. מעכשיו זה הרבה יותר
קל. כנראה סתם טעיתי בדרך, כן, זה רוב הסיכויים מה שקרה.
פוגש שני אנשים טובים, הולכים לשבת אצלי קצת, בחלקת האלוהים
הקטנה שאבא שלי העניק לי (או אולי בחלקת האב הקטנה שהאלוהים
שלי העניק לי?) להירגע, ולחייך. כי יש לי באמת משהו שונה לכתוב
הפעם. ואם פאריס סאן-ז'רמיין מנצחת היום, אני מקבל פאקט!