מה אומרים הברמנים לבחורות שיושבות על הבר שכל כך מצחיק אותן?
זו כנראה אחת מהתעלומות הגדולות של היקום.
אני יושב לי בבר אפוף עשן וכמה אנשים ליד יושבת הבחורה הכי
מושלמת בעולם עם החיוך הכי כנה והכי יפה שאפשר לחשוב עליו מן
חיוך כזה שבא עמוק מבפנים.
ואני לא יודע למה אבל לפעמים מספיק להסתכל על הפנים בשביל לדעת
שמאחוריהן יש אדם שבאמת שלם עם עצמו, זו מן שלווה פנימית
שמוקרנת החוצה ואי אפשר לפספס מן שלווה של ידיעה של משהו שלא
כל אחד יודע, איזה שהוא ידע שכאילו קושר את כל העולם
בהרמוניה.
ואז מגיע הברמן ואומר לה משהו באוזן וגורם לה לחייך חיוך רחב
שמילא את כל החדר באור.
ואני יושב שם במרחק כמה אנשים ממנה וחושב לעצמי מה הוא כבר יכל
לומר לה שיעלה את החיוך האלוהי הזה על פניה.
אולי זה מן משפט קבוע שכל הברמנים אומרים לכל הבחורות שנראה
להם שידעו להעריך אותו וישמרו אותו בסודי סודות ואת אותו המשפט
הסודי מגלים רק בסיום קורס ברמנים במהלך טקס השבעה סודי שבו
חותמים על אמנת הברמן הבינלאומית (משהו כמו שבועת הקוסמים
שנשבעים לא לגלות את הטריקים שמאחורי הקסמים).
אבל אני משום מה גם אחרי כוס בירה שלישית לא הצלחתי לחשוב על
שום דבר שאני יכול לשלוף מהשרוול ככה סתם שיגרום למישהי לחייך
את אותו החיוך האלוהי.
ואז החלטתי לקחת את הפרוייקט הזה עלי, פרוייקט "לחשוף את
הברמנים".
בערך בין הבירה החמישית לשישית כשהרגשתי שכל פאב מסביבי מתעוות
ומתקפל בכל פעם שאני מזיז את הראש לכיוון כל שהוא משום מה
החלטתי שאם העולם כולו מתאים את עצמו לכל תנועה שלי כנראה שיש
לי את הכוח להזיז את כל המכשולים העומדים בדרכי לפתרון אחת
התעלומות הגדולות היחידות שעוד נותרו.
קמתי מהכיסא וניגשתי לאותה הבחורה אף על פי שזה לא היה קל
(כנראה בשל כוח קללת הברמנים שנדנדה את האדמה תחתי בתקווה
שאאבד את שיווי משקלי ואפול).
התיישבתי לידה הבטתי עמוק בעיניה במבט חודר ושאלתי אותה
ברצינות המתבקשת ממשימתי החשובה מה אמר לה הברמן לפני כמה דקות
שהצחיק אותה כל כך.
לרגע היא הייתה בהלם מוחלט אבל אחרי שנייה היא עטתה על פניה
מבט רציני וסימנה לי בראשה לצאת אחריה.
הלכתי אחריה ברחוב כשרק האינסטינקט הגברי שמכריח אותנו משום מה
לרכז מבט על התחת של זו שהולכת לפנינו עזר לי ללכת ישר (ולה
היה תחת מאד מרכז), עד שהגענו לרכב שלי והיא נעצרה וסימנה לי
עם הראש להיכנס.
באותו רגע הסתכלתי עליה במבט תמוהה ופלטתי "אב..." שהיה אמור
להיות ההתחלה של "אבל אני שיכור מידי בשביל לנהוג" אך למרבה
המזל נקטע בגלל שנזכרתי עד כמה חשובה המשימה שלי.
נכנסתי לאוטו והתמתחתי ימינה כדי לפתוח לה את הדלת, היא נכנסה
וטרקה את הדלת אחריה וכך ישבנו באוטו בחושך וכבר חשבתי שכאן
היא מתכוונת לגלות לי את הסוד הגדול, אבל כשהפניתי אליה את
הראש ראיתי את הסנטר שלה עולה ונמתח קדימה בתנועת "סע".

התנעתי את האוטו בהיסוס והתחלתי לנסוע במעלה הרחוב, חיכיתי
לשמוע ממנה הוראות כלשהן בדבר כיוון הנסיעה אבל כל מה שנשמע
הוא יללות המנוע העולות ויורדות עם החלפת ההילוכים כסירנה
ומעבר לכך רק דממה דקה.
כל צומת או פנייה הפניתי את מבטי הצידה מחפש רמז בפניה, היה לה
בדל של חיוך על השפתיים אבל ככל שההצצות שלי בפניה התארכו
החיוך החל להימחק.
הנסיעה בעיר היתה קשה, לא די שהיה קשה להתרכז בנסיעה בכל עצירה
בצומת או רמזור העיר כולה מסביבי רצתה להמשיך לזרום אחורה מעבר
לכתפי ובמקום לעצור התנדנדה כמה פעמים קדימה ואחורה תנודות
שהתרסנו רק כעבור כמה רגעים, וכאשר לחצתי שוב על הגז הרגל שלי
משכה את האוטו קדימה אבל כל הסביבה בחוץ במקום לשתף פעולה
התמהמה קצת נמתחה מאחורי כמו גומי והשיגה אותי רק מאוחר יותר.
התחלתי להרגיש בחילה נוראית והמבט הנשקף מהחלון של עיר שוממת
וריקה באמצע הלילה עם בניינים מרובעים אפורים ומאיימים החושפים
שורות שיניים לבנות של מרפסות מוגפות אל הלילה האפל רק תרם
לאווירת המחנק, ידעתי שאם אפתח את הפה להגיד משהו באותו הרגע
אני פשוט אקיא את הנשמה.
ובגלל זה שתקתי והמשכתי לנסוע מקווה שהרגשתי תשתפר כשנצא מהעיר
והרוח מהחלון תרגיע את שיכרוני.
רק כשיצאנו לכביש הבין עירוני הרגשתי טוב מספיק כדי לפזול
הצידה לרגע ולראות את פניה וראיתי אותה מחייכת אבל ברגע שהיא
שמה לב למבטי החיוך החל שוב להימחק, אבל בשלב הזה הייתי כבר
כואב ומתוסכל מידי מכדי לתת לזה להציק לי אז פשוט המשכתי לתקוע
בה מבט חודרני תוך כדי שאני מעלה על פני חצי חיוך מאצ'ואיסטי
ומחצתי את דוושת הגז אל שטיח הגומי אבל היא המשיכה לבהות אל
האופק השחור רק שהחיוך שלה החל להתרחב שוב.
הצצתי לרגע חזרה אל הכביש רק כדי לגלות שכרגע עברתי ברמזור
אדום, לבי החסיר פעימה אבל משום מה אפילו שידעתי כבר עמוק
בפנים שהפעם הסקרנות העיקשת שלי הכניסה אותי למשהו שהוא הרבה
מעל הראש שלי המשכתי ללחוץ על הגז בכל הכוח.  
כשחזרתי להסתכל עליה גיליתי לחרדתי שהחיוך שלה התרחב לממדים לא
פרופורציוניים ונראה כאילו רק האוזניים שלה עוצרות אותו מלפלח
את ראשה לשני חלקים נפרדים, המשכתי להאיץ,180 170 160 קמ"ש
והאוטו לוחך את הכביש כמו חתול שמוצץ אטרייה שחורה אינסופית
בקצב אדיר ולא מאט אפילו כדי ללקק את שפתיו.
אני ממשיך לנסוע מהר יותר ויותר ומציץ פחות ופחות בפניה וההבעה
שלה היא כבר לא של חיוך אלוהי כמו שנדמה שהוא היה בהתחלה אלא
של עיוות מטורף של הפנים שהגיע כבר לממדים כאלה שאין שטח הפנים
יכול להכיל את כל הטרוף הזה והוא מתחיל לטפטף אחורה כאילו פניה
עשויים משעווה חמה ואנו ממריאים אנכית בתאוצה אדירה, גם אני
התחלתי להרגיש את החום הזה שממיס אותה וראיתי איך האופק מקבל
אט אט הילה של זוהר כתום נוצץ והמדבר כולו קם לתחייה ומקבל
צבעים של אדום כהה, הכל קיבל מראה דיגיטלי של משחק מחשב מהיר
עם הרים משוננים,210 200 190 קמ"ש.
הזמן איבד משמעות ואני נכנסתי לטרנס מטורף של נהיגה בקצב אדיר
שרק הולך ומתגבר וכלום לא יכול לעצור אותי עכשיו כי לא אכפת לי
מכלום.
ואז מרחוק אני רואה נקודה ירוקה מנצנצת הולכת וגדלה 240 230
220 קמ"ש הנקודה הופכת לריבוע ירוק שגדל במהירות אנחנו מתקרבים
אל הריבוע בקצב אדיר הראש שלה כבר הפך לחביתה עם שני עיניים
שדבוקה למשענת הראש של הכיסא וקצותיה מתנפנפות ברוח ומשפריצות
שמן אחורה, אנחנו עומדים לחלוף על פני הריבוע הירוק הגדול
ולפתע אורות הרכב מאירים אותו באור מסנוור שנזרק ממנו בניצוצות
ובאמצע הריבוע מתגלה כתובת לבנה גדולה "ירידות סדום  5 ק"מ"
ובאותו הרגע שהכתובת הבליחה בעיני נשמע "קנאק" אדיר ומחוג
המהירות נשבר כשרצה להגיע ל- 250 אבל נגמרה לו הסקאלה וחצי
המחוג השבור והרועד הצביע על 0.  

עם הישמע ה"קנאק" הכל הפך שוב חשוך בעוד שאנחנו נוסעים במהירות
מטורפת של 0 קמ"ש נזכרתי למה בכלל אני נמצא באוטו עם אותה
בחורה וסחטתי את דוושת הברקס בכל הכוח, מחוג המהירות השבור החל
לרוץ אחורה וברקע נשמע קול חריקה חזק בעוד ששארית המחוג חורטת
עיגול מושלם על לוח המכוונים בדרכו חזרה אל האפס אבל הפעם
מהכיוון השני.
ישבנו שם אני והיא ברכב העומד במרכז הכביש כששני פסי עצירה
ארוכים ושחורים משתרכים מאחוריו והיא הביטה בי במבט נוזף.
הכנסתי הילוך ראשון, והתחלתי לנסוע במורד הכביש, הילוך שני,
אבל הפעם כבר לא בטרנס מטורף של מי שלא אכפת לא מכלום, הילוך
שלישי, עכשיו חזרתי למצב הרגיל והיה לי מאד אכפת, הילוך רביעי,
היה לי מאד אכפת ובגלל זה הייתי מאוד כועס, הילוך חמישי, כועס
על עצמי שאיבדתי שליטה ונכנעתי לכל מה שהיא רצתה זרקתי את עצמי
הצידה כדי לקבל ממנה משהו בלי שיש לי אף סימן שהיא מתכוונת לתת
לי אותו בכלל.
עכשיו נסעתי במהירות קבועה של 80 קמ"ש ובשליטה מוחלטת וחזרתי
למה שהביא אותי אליה, "מה אמר לך הברמן?" שאלתי, אבל היא לא
ענתה רק מלמלה משהו כמו "אתה נוסע לכיוון הלא נכון".
"תעני לי!" אמרתי בטון הכי רציני שאני יכול, והיא רק מלמלה
בחוסר אונים "אתה נוסע בכיוון הלא נכון".
"מה הם אומרים לכן הברמנים האלה שמצחיק אתכן כל כך?" אמרתי,
אבל היא שוב התחילה למלמל "אני צריך לדעת!!!" קטעתי אותה באמצע
בצעקה, "תעני לי כבר יא בת זונה!!!" צרחתי ודפקתי בכוח על
ההגה, אבל היא לא ענתה רק התחילה לבכות בכי חרישי ולמלמל שוב
ושוב "אתה נוסע לכיוון הלא נכון".
הגענו כבר לצומת הערבה, פנית ימינה לכיוון אילת והמשכתי לנסוע
דרומה במהירות קבועה ובמבט קפוא בעוד שהיא לידי בוכה וממלמלת,
הבזקי ברקים האירו את השמיים המעוננים מעבר להרים והתחלתי לשים
לב שאנחנו המכונית היחידה על הכביש, מועקה כבדה נפלה עלי חונקת
אותי יותר ויותר, " כן נכון התאהבתי בך ממבט ראשון ולא יכלתי
לסבול שמישהו אחר יכול לגשת אלייך ולהרשים אותך במשפט קצר שכזה
כשאני יושב בצד השני ואין לי מושג איך לגשת אליך" אמרתי בטון
שבור כשדמעות מתחילות לעלות בעניי "זה התסכול שגרם לי להישבר,
כשראיתי שאת מובילה אותי למקום שאני לא יודע להגיע אליו בעצמי,
מקום שאני לא משתלב בו כמוך, מקום שאני אפילו לא יכול להגדיר
את הדרך איליו במילים" מיררתי בבכי "בגלל זה צעקתי עליך" אמרתי
בעוד שאני מנסה למחות את הדמעות כדי ליראות את הדרך "אני
מצטער, לא התכוונתי פשוט הייתי אכול קינאה".
המשכתי לנסוע בעוד אני משפשף את עיניי כדי למחות את הדמעות
"לפחות תגידי לי מה אני צריך לעשות כדי להגיע למקום הזה?"
שאלתי אבל היא במקום לענות צעקה "לא!!!".
על אף כל מה שעברנו באותו לילה הייתי מופתע, הצעקה הזאת שלה
כאילו לא היתה קשורה לכלום, הרמתי את עיני ואז ראיתי את זה.

משאית סמיטריילר תקועה במרכז הכביש כשכל החלק הקדמי שלה שקוע
בתוך נחל שעלה על גדותיו וחוצה את הכביש בשיטפון אדיר.
לא הספקתי אפילו ללחוץ על הברקס, הדבר האחרון שעוד הספקתי
לראות לפני שהתנגשנו בצידה של המשאית הוא השלט שעל צידה,
"H2FO4 CORROSIVE " היה כתוב שם ליד ציור המציין שמדובר בחומר
מסוכן.
כנראה איבדתי את ההכרה לזמן קצר, כשהתעוררתי מצאתי את עצמי
תקוע ביחד איתה בתוך גוש מקומט של פח וברזלים שהיה פעם האוטו
שלי כשמי הנחל מגיעים לי עד גובה החזה ולמרבה הפלא לא הרגשתי
כלום, ניסיתי להעיר אותה והיא התחילה לפקוח את עיניה "כנראה
שאכלנו אותה סופית" אמרתי לה משתדל לשמור על ארשת של חיוך
מפייס "אני לא אשאל אותך מה אמר לך הברמן זה כבר לא מעניין
אותי, אבל אם כבר אכלנו אותה לפחות תגידי לי מאיפה זה בא לו,
מה אני צריך לעשות כדי לגרום לך לחייך את החיוך שנתת לו?"
שאלתי, היא עדיין שתקה ואני ראיתי את המכל של המשאית ששכבה
הפוכה כמה מטרים מאתנו במעלה הזרם מתחיל להתבקע כשממנו מתפרץ
נוזל מבעבע ומעלה אדים.
"אני מבין שאולי הוא מסוגל למה שהוא מסוגל כי לא באמת אכפת לו
ובשבילו את סתם עוד בחורה עם חיוך יפה, אבל לי מאד אכפת וכנראה
בגלל זה התקיעות הזאת שבה אני שרוי" אמרתי בעוד החומצה הדולפת
ממיכל המשאית מתחילה להמס את פח המכונית מסביבנו "אני לא רוצה
לאבד את האכפתיות אני רק רוצה שתגידי לי איך לעשות את אותו דבר
בדרכי שלי" השלמתי במהירות בזמן שהחומצה החלה זורמת פנימה
ושנינו מתחילים להתמוסס לכדי כתם אדום בתוך זרם של חומצה
מבעבעת.
ואז רגע לפני שכל גופה נמס ונסחף במורד הזרם כשרק החזה והראש
שלה עוד נשארו שלמים היא השיבה לי.
"תזרום".