הרבה דיברו על רצונות, ועל מה נכון... הרבה מים זרמו בים וכולם
אמרו - מה צריך ומה ראוי. אבל האם מישהו דיבר על יכולת? האם
מישהו לקח בחשבון שאנחנו בני אדם בסופו של דבר?

רגע של פילוסופיה בגרוש, הוא חשב לעצמו. מה לי ולזה? אני כבר
אדם מבוגר, רציני, אין לי פנאי לזוטות אלו. אולם, מחשבותיו לא
הרפו ממנו. שעות היה יושב ומהרהר בינו לבינו. תר אחר נבכי נפשו
הנסתרים ולא גילה מאום. מהו הדבר, חשב בעודו מתנודד בין שינה
לערות, אשר מניע את גלגלי מחשבתי. מיהי אותה אחת, אשר מדירה
שינה מעיני?

ולא ידע להשיב לעצמו על שאלות אלו. אבל פילוסופיה?
בצעירותו היה מתרברב בפני חבריו על ידע עולמו הרחב ועל הצלחתו
בקרב המין הנשי, אולם לעולם לא היה זה שקם באישון ליל לכתוב
דבר מה.

שעות. שעות ארוכות. לילות שלמים היה מתנודד בין מציאות להזיה,
שומע את קולו הפנימי מתערבב עם רעש המכוניות בחוץ. חלונו מעט
פתוח, כאילו להקל על הבדידות. מעולם לא היה איש בודד. תמיד היה
מוקף משפחה אוהבת, חברים לרוב וכמובן אהובה אחת, שהיתה לצידו
באש ובמים. אולם, יום בהיר אחד עזבה אותו אותה אהובה, ומאז הוא
לבד. מחזרות - לרוב. אולם נראה כי הוא השלים עם הבדידות, וראה
אותה כחלק מאישיותו החדשה. זה כמובן לא מנע ממנו להסתודד עם
עצמו ולתהות - מדוע אינו נרדם בלילות? האפשר להתאהב במישהי
שאינה קיימת?

בת זוגתו הקודמת, היתה נוחה לבריות. כך היה נוהג לומר עליה
בפני חבריו הרבים. שקטה, צייתנית, מנומסת ונאה למראה. היה רגיל
אליה. לאחר שעזבה אותו, היה בו ניצוץ של תקווה - שמא הפעם
גורלו ישאו למקום טוב יותר, לאי הבודד שאליו הוא יקח אך את
משובבי נפשו.

אין לי יכולת. הסיק בינו לבינו.

הוא קם מן המיטה, התנער משרידי חלום חדש-ישן, והחל לכתוב.
האם מישהו לקח בחשבון שאנחנו בני אדם בסופו של דבר?