מזה שבוע אני עובר בין השווקים ברחבי הארץ בתקווה למצוא לי
מברשת שיניים מתאימה, זה לא שמעולם לא הייתה לי מברשת שיניים,
למעשה היו לי כמה עשרות ואפילו ברגע זה אני מחזיק בשתים לצורך
השרדות. הבעיה היא שמעולם לא הייתה לי את המברשת המושלמת.

כל בנאדם כאשר הוא נולד, עוד לפני שיש לו את יכולת הבחירה,
מצמידים לו מברשת שיניים, הוא לא מרוצה מזה, אבל אין לו את
היכולת לבחור אחת אחרת וגם אם הייתה ניתנת לו האפשרות כנראה
שהוא לא היה אוהב את בחירתו.
עם המברשת הראשונה אנחנו ממשיכים שנה-שנתיים ואז בוחרים לנו
אחת אחרת, איתה אנחנו כבר מסתדרים לא רע, אולי אפילו אוהבים.
הבעיה בחיים שלנו אל מול חיי מברשות השיניים מתעצמת בגיל 5,
אנחנו רוצים להיות עם ולהרגיש בלי. רוצים את מברשת השיניים
שלנו, אך לא רוצים שהיא תבזבז את חיינו, אנחנו יודעים שהיא
חשובה לבריאותנו, אבל לא רוצים שתציק לנו כל בוקר, לא רוצים
שהיא תלווה אותנו כל ערב, לא רוצים לפגוש אותה, אף פעם, טוב
לנו שהיא ליד הכיור, לא טוב לנו שהיא בין הלסת לחיך, בין שמיים
לארץ.

עם התסכול היומיומי הזה אנחנו מתבגרים, לומדים לאכול לבד,
להתרחץ לבד, לקרוא לבד, לנגב לבד, אבל לא לומדים להסתדר עם
מברשת השיניים שלנו.

בגיל שמונה-עשרה, יום גשום בבסיס הקליטה והמיון, קיבלתי את
מברשת השיניים השנייה שלא בחרתי. תיק קטן בצבע אפור מת, סכין
גילוח, מנעול ומברשת שיניים. כמו תינוק בגיל חצי שנה לא רציתי
את המברשת הזאת, אבל הפעם עם ניסיון של כמה שנים בהם למדתי
להשוות בין מברשות, אין ספק שזאת הייתה מברשת שיניים באיכות
ירודה מאין כמוה, המברשת הירודה בעולם - לא קבלת פנים מי יודע
מה ל - 3 שנים הבאות שלי.

עכשיו, חמש שנים אחרי טיול גדול בעולם, בתוך פולסווגן 78' אני
יכול לספר לכם שאין מברשת מושלמת, בדיוק כמו שאין נסיכות
בבת-ים.