פרק 1

"...אם לא אעלה, אם לא אעלה את ירושלים, על ראש שמחתי, על ראש,
על ראש שמחתי..."
עשר שנים לא שמעתי את השיר הזה של שוואקי, עשר שנים, ודווקא
היום מצאתי אותו על המחשב. הסתכלתי על השעון, שתים עשרה בלילה,
מחר צריך לצאת מוקדם. הפסקתי את השיר, כיביתי את המחשב,
ונשכבתי במיטה.
כל הזמן חשבתי על העיר הזאת, ירושלים. עד שבסוף נרדמתי.

קמתי מיד. פעימות ליבי המוגברות והזיעה הקרה העירו אותי, אבל
כבר התרגלתי.
מאז שבוע שעבר, ביום שעומר המג"ד הודיע לי על המשימה, התחילו
הסיוטים.
הפלאפון צילצל 06:15. טוב, בכל מקרה בעוד רבע שעה הייתי צריך
לקום. הנעליים האדומות, המדים הירוקים, והכומתה האדומה נחו על
הכיסא.אחרי שהתלבשתי, חטפתי איזה טוסט, והתלבטתי אם לפתוח בכלל
רדיו בבוקר כזה או לא, יצאתי לתחנה בלי לשמוע אפילו מבזק חדשות
אחד.
ב-07:30 כבר חיכיתי עם שאר המ"פים והתנ"צים באוהל התדרוך.
הרנ"צ והמג"ד לא חידשו לנו כמעט וכלום. ידענו בדיוק מה הולך
להיות. וכמה קשה זה יהיה.

הגענו לגיזרה ב-08:00. האיזור כבר היה תחום ומאובטח בידי
השוטרים והחיילים. פניתי לכיוון השער, שם חיכתה הפלוגה. כשראו
שהגעתי, עברו לדום ונעמדו בחצי גורן. הסתכלתי על הפנים שלהם.
כמה פרצופים היו מבוהלים, אבי הקשר נראה קצת חיוור, אבל כל
השאר נראו נחושים. לא, לא נחושים. אטומים.אמרתי כמה המשימה
הזאת חשובה, לאומית, זרקתי כמה מילות עידוד וחיזוק, והלכתי.
הסתכלתי אחורה, החיילים שלי, ליד האבנים העתיקות הענקיות האלה
של החומה, נראו כל-כך קטנים. כל-כך ילדים. ירדנו, אבי הקשר
ואני, במורד הרחוב המוביל אל הכותל. מצד שמאל עוד הייתה החנות
של הנרגילות. כמעט עשרים שנה שהיא שם, והיום היא סגורה. אחרי
80 מטר, חיכה לנו דרור הנהג. נסענו במורד הכביש התלול. מימיננו
החומה, משמאלנו בתים ירושלמיים. כשהגענו למטה ראינו אותם.
הבחורים שהמשטרה ואנחנו הכרנו אלה את אלה כל-כך טוב. חברי
"ממלכת-יהודה". הנוער הכתום.
הבטתי בהם, באנשים האלה, ודמעות עמדו לי בעיניים. חלקם בגילי,
כבר נשואים, אולי אפילו עם ילדים, עדיין באים. נלחמים.

"להמשיך המפקד?", שאל דרור. כנראה ראה את המבט, את הדמעות
שעמדו לי בעיניים. כן כן, עד הכניסה. איפה שהשרשרת פזורה. הם
התחילו להתאסף מול החיילים שחסמו את הכניסה, מתלהמים, נוהמים
ומלאי כעס. אבל הם היו עדיין קומץ קטן, שישים איש לערך. "בגלל
זה כל המהומה המפקד?" לחש לי אבי, עוד צעיר הילד, רק לפני חודש
התגייס. לא, אנחנו מתכוננים להרבה הרבה יותר. והרבה יותר
גרוע.

כעבור 20 דקות, צוותי התקשורת הגיעו והחלו לפעול. "איך אתה
מרגיש כלפי הפעולה, אדוני, האם...?",  "האם האלימות תהיה רבה
יותר מפעמים עברו או שהפעם היא...?", "האם הצבא מוכן ל...?" -
הבזקי פלאש, המוני מיקרופונים ופלאפונים, וכתבים ואנשי
טלוויזיה למיניהם חסמו אותי ברגע שירדתי מהג'יפ, אבל החיילים
הדפו אותם לאחור ואפשרו לאבי ולי לעבור אל תוך רחבת הכותל,
בסיס השטח שלנו.אמרתי לאבי שיודיע לכוח למעלה לרדת לכאן,
והתקדמתי לכיוון מרכזי הכוח.

פרק 2

החיילים והשוטרים היו מרוכזים בנקודות מרכזיות המובילות פנימה
- בעלייה להר הבית, על גג ישיבת הכותל, בכניסה לרובע המוסלמי,
בכניסה למנהרות הכותל, ובכניסה הראשית מכיוון שער ציון, משם
נכנסנו אנחנו. הם חלשו על כל האיזור, ולמרות זאת, מספר לא
מבוטל של מפגינים כבר הצליחו להיכנס ולהתמקם סמוך לכותל. הם
עסקו בתפילה, והכוחות קיבלו הוראה שלא לפגוע בהם. הם לא היו
הבעיה. המטרה העיקרית הייתה למנוע את כניסתם של מאות האנשים
שצבאו על הכניסה הראשית, שעד לפני רבע שעה עוד הייתה מלאה
בשמונים איש, כולל אנשי תקשורת. הם צעקו, בכו, הפגינו, כעסו,
וגרמו לחיילים להדחק אל הכניסה.

לפתע, כאילו מישהו החליש בבת אחת את הווליום, חלה רגיעה
משמעותית, ואנשים פשוט החלו לעזוב את המקום במהירות. לפני
שהצלחתי להבין ולנתח את המצב החדש והבלתי-מובן הזה, קיבלתי אות
בקשר להגיע מיד פנימה. רצתי לשם עם עוד חמישה חיילים, והמראות
שנגלו לעינינו הפתיעו אפילו אותי. אלפי אנשים, רובם לובשי
שחורים, פורצים לכותל! הם הגיעו מכיוון הר הבית, עקפו בקלות את
מחסומי הוואקף וצה"ל שלא היו מוכנים, והתמקמו בשורות,
כשהאחרונה צמודה עם הגב אל הכותל. הם צעקו את אותן סיסמאות
ששמענו כבר חודשים, בכו על החורבן, אבל בעיקר היו נחושים.
נחושים לעצור את הפעולה. נחושים לא להפסיד. לא הפעם.

השוטרים המבולבלים פעלו לפי הנהלים, והתמקמו בשורות מול
המפגינים. ראיתי את עומר פוקד על הפרשים להתייצב לפניהם, ולשמש
כקו הראשון, וקראתי לאבי בקשר לשלוח את כל הכוח לכאן. כמה
מהמפגינים צעקו עם מגאפונים, קראו לנו נאצים-חיות-אדם-מנוולים
ושאר קללות שכבר התרגלנו אליהן. גם האבנים שנזרקו לעומתנו היו
כבר חלק מנורמת ההפגנות, והן נהדפו ונעצרו על-ידי מגיני
הפלסטיק של השוטרים. הידקתי את הקסדה, ופקדתי על החיילים
להתייצב ולהשתלב בשורות השוטרים, להמתין להוראה שלי. המשכתי עד
לקו ההגנה הראשון ונעצרתי ממש מאחורי הפרשים.

פרצופים בעלי פיאות מסולסלות וזקנים עבותים התערבבו עם פנים
מגולחות בכיפות סרוגות גדולות. חליפות שחורות נשזרו עם חולצות
כתומות. כולם נדחפו, צעקו, מתקרבים לא מתקרבים, מוכנים לקרב.
לפתע שמעתי צעקה, מישהו צעק את השם שלי. סרקתי את ההמון מולי,
וראיתי אותו צועק שוב, מפלס דרך לעברי. בלונדיני מתולתל, פיאות
ארוכות, כיפה ירוקה סרוגה עבה, וחולצת "לא נשכח, לא נסלח"
כתומה גזורה על כתפיו. מיד זיהיתי אותו. אוהד פרידמן. שש שנים
הוא למד איתי בישיבה, אותו מחזור. תמיד היה כל-כך חמוד, קצת
משוגע, דתי המון. הייתי בהלם. אני נלחם נגד חבר שלי! הוא הגיע
לטווח של ארבעה מטר ממני, ונעצר. אני, מצדי, הידקתי את היד על
הנשק. הוא התנשף בכבדות, עיניו סרקו את המדים, בטח גם את
הדרגות על הכתף, ואת הפנים. הפנים של החבר מהתיכון שהפך בשנייה
לבוגד.הרעש והלחץ סביבנו התגבר, וההמון החל להדחק לעברנו, אבל
את מה שאוהד צעק שמעתי, שמעתי אפילו את הכאב בקולו.

"למה? למה דווקא אתה?!", "למה לעזאזל אתה עושה את זה?!", "למה
אתה לובש את המדים האלה?!"...הקול שלו רעד קצת, התגבר עם כל
שאלה, וכנראה שהוא לא חיכה לתשובות, כי כשפתחתי את הפה לענות,
הוא המשיך להטיח בי שאלות. "למה ירושלים?", "למה הכותל, השריד
היחיד שעוד נשאר?", איפה איבדת את הלב שלך, אונגר?!", הוא צעק.
אחד הפרשים התקרב לעברו כדי לגרום לו לנוע לאחור, אבל אוהד כבר
לא נרגע, "היי, עוף מכאן! קצין אס-אס אחד! תלכו מפה כולם!!!
נמאס כבר מ..." קולו נבלע ברעש ההמון, שמנה עכשיו לפחות שלושת
אלפים איש שהחלו להתקרב בשאגה עצומה.

פרק 3

הרגשתי שאש גואה בתוכי, שורפת את החזה שלי מבפנים, צורבת אותי.
התחלתי לרעוד מכעס, מאדרנלין, מהסיטואציה. מישהו צעק "קדימה!"
ואז הם השתלחו בנו, פשוט רצו לעברנו, כולם.
הרגשתי כאילו נהייתי חירש מהרעש, התחלתי לנסוג אחורה, לשפר
עמדה, ואז... חושך משתק,מבעבע, מילא לי את הראש... מטה מטה...
צעקות... סירנה... אורות אדומים מהבהבים...חושך.

אור לבן בוהק, חזק, מטושטש, התגלה לעיניי שנפקחו לאט לאט. לא
היה לי מושג איפה אני, או איך הגעתי לשם, או מה עשיתי לפני
שהגעתי לשם. כל מה שידעתי הוא שכל סנטימטר בראש כואב לי כאילו
הלמו בו בקיר. דלת נפתחה משמאלי, וצעדים התקרבו. "המון דם הוא
איבד, בנס הוא ניצל".
המון... פרשים... שאגה...  אוהד... הרגשתי שהזיכרון שלי נכנס
להרצה מהירה.
השאלות... הצעד לאחור... הסירנה...
"או, שלום לך!", רופא צעיר ממושקף, לבוש מדי רפואה צה"ליים,
פנה אליי בקול סחבקי גבוה.
"די דאגנו לך בזמן האחרון...", וזה בטח הרופא הראשי, בחור גבוה
ורחב עם קול בס מרגיע.
כמה זמן אני כאן? שאלתי.
"יומיים של שינה חסרת מעצורים", הממושקף כנראה חשב שיש לי כוח
לבדיחות כאלה עכשיו. "אבל אתה בסדר גמור אתה".
מה קרה לי?
"יש לך שבר בגולגולת והיה חשש שהמערכת הנוירולוגית ומקלעת
הזרוע נפגעו כתוצאה מהמכה."
מקלעת הזרוע..? "רשת עצבים שיוצאים מחוט השדרה בבסיס הצוואר,
ומהם יוצאים העצבים השולטים בזרועות, בכפות הידיים ובחלק
מחגורת הכתפיים." ירה הממושקף את התשובה.
שזה אומר ש...?
"היה חשש רציני שתישאר משותק בידיים, אחרי שניצלת ממצב קשה."
אמר הרחב, על התג היה כתוב תמיר. או אמיר.
ועכשיו?
"הכול בסדר. אתה חלש מאוד עדיין, ותישאר איתנו פה לזמן מה. אתה
רווק, נכון?"
הנהנתי לאישור.
"יפה. אז אנחנו נשאיר אותך לנוח כאן. כל טוב לך, וחלומות פז."
אמר תמיראמיר. "כן, אנחנו נצא. ואגב, השאירו לך כל מיני מתנות
על השידה מצד שמאל. תהנה!", אמר הממושקף.
שוב צעדים, דלת נטרקת.
אחות צעירה הופיעה משום מקום, והתקרבה אליי. מזרק באורך 5
סנטים עם נוזל צהבהב חלש אחוז אצלה ביד, ומעין חיוך מתנצל.
"הכול בסדר, זה רק משכך כאבים", היא הפשילה את השרוול ביד
ימין, חיפשה את הווריד, והזרימה לוורידי את המרגוע לחמש שעות
הקרובות. הבטתי בה במבט שהלך והתערפל עם כל שנייה. "לילה טוב
לך", היא התרחקה. החדר נהייה מטושטש, רחוק, רחוק.

פרק 4

ידעתי שאני ער, אבל לא יכולתי לפקוח את העיניים. הייתי עייף
מידיי, מותש מידיי, אבל לא יכולתי שלא להבחין שלא הזעתי ולא
קמתי בפחד. בפעם הראשונה אחרי המון זמן, לא חוויתי סיוט. פקחתי
לבסוף את העיניים, ובהיתי בתקרה מעליי. הראש עדיין פעם בכאב,
והצוואר שידר תחושה של "תפוס". אבל הייתי צלול. מחשבות. מחשבות
עצובות, עתידיות. מחשבות נוסטלגיות, מתגעגעות. על הצבא, על
המדינה, על החיים.

הסתכלתי על השידה משמאל. זר פרחים כחול היה שם, כמה חבילות
שוקולד לבן, וכרטיסי החלמה מהירה. הושטתי את היד, שהייתה כבדה
כמו עופרת, וכמעט שלא הצלחתי לקחת חפיסה אחת של שוקולד. שברתי
בקושי קובייה, והכנסתי אותה לפה. תחושה חמימה ומתוקה מילאה לי
את הפה, אחח, התגעגעתי לטעם הזה. הנחתי את השוקולד על הבטן,
והושטתי את היד לקחת בקבוק מים מהשידה, לפתע, משהו לכד לי
העין. בירכון. כמעט שבע שנים שלא נגעתי בבירכון.

פתחתי אותו בזהירות, קורא את הברכות שבאופן מוזר מוכרות, הופך
דף אחר דף, מרענן את הזיכרון, שוקע במילים. פתאום, כאב. כאב
איום ונורא פרץ לתוך הראש. פטישים הלמו בו, הוא בער, התפללתי,
הרגשתי את החזה עולה למעלה, לא יכולתי לצעוק, לא יכולתי לנשום,
כאב, כאב, ודי. ששש... רוגע עצום ננסך בי. הרגשתי שאני עולה.
צפצוף דקיק ליווה אותי.

דחף פנימי אמר שאני חייב להמשיך למעלה, אבל בחרתי להביט עליי,
למטה. שוכב במיטה, עם ראש חבוש כמו תורכי זקן, עם ידיים חבושות
עם חורים, מכנסיים צה"ליים. נראה צעיר. יותר מדי צעיר.
המוניטור מאחוריי השמיע צפצוף ארוך וקו ירוק דק ריצד על המרקע.
הבטתי בבירכון, וקראתי את הברכה שקראתי לפני מותי.
"ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו...בונה ברחמיו ירושלים,
אמן."