היא הייתה כמו מלאך, יפה כזאת. מי שהיה רואה אותה לא היה מאמין
שיצור כזה יפהפה מת בידיו האכזריות של הגורל.
גוון צבע עורה היה, עכשיו, כחלחל. מזעזע, מצמרר. עיניה היו
ריקות,
ירוקות, אך בלי ניצוץ של חיים. בלי צבע. בלי השמחה שנסכה על
פניה ונראתה בעיניה בניצוץ קטן וחינניות יתר. רק מוות היה
בהן.
היא לבושה שמלת תכלת קצרצרה שעליה נראתה מיוחדת, לא שמלה
רגילה. שמלה מלכותית. אבל צבעה עכשיו היה שחור, וצבע עורה היה
לחיוור.
היא נראתה כאילו סחטו ממנה את החיים. לצידה הושלכה שרשרת ברזל.
שיערה הבלונדיני הגולש על כתפיה, שבאור יום זרח וקרני השמש
התנגשו בשיערה הזהוב והבליטו את יופיו המיוחד, היה לכהה מחריד.
בצווארה היו סימני חניקה. צווארה החנוק היה דומה כי הוא דק
יותר. עדין. שביר.
הכביש היה לח ורטוב.
לא הייתי מסוגל לתאר את נחישות האדם כאשר רצח פרח יפה שכזה.
כך נגמרו חייה של המסכנה.
קול דק פילח את האוויר "לא. אלוהים. לא"
אני לא יכולתי להמשיך לעמוד שם. ברחתי.
אי- אפשר היה לשמוע אותה שרה בקולה המלאכי את השיר שהתנגן
בפאב. היה רועש מדי. עיניה הירוקות נראו צלולות ובהקו כזה יופי
ותמימות בצורה מושלמת בחיים לא ראיתי.
הוא ישב שם והביט בה, בחן אותה. עיניו החומות היו מופנות לעבר
גופה, תנועותיה, תזוזות שפתיה. עיניהם נפגשו והוא חייך אליה
במבט חמים ,מזמין. הוא סימן לה לבוא ושאל אותה במתיקות אם היא
מעונינת שיזמין אותה למשקה. "אולי אחר- כך" ענתה וחייכה חצי
חיוך, שובה לב. "איך קוראים לך?" שאלה "אני רייצ'ל. נעים
מאוד"
"נעים מאוד. סטיב" לחץ לה בעדינות את היד. היא נראתה כה
שברירית, כה עדינה.
היא די התבלטה בשטח וגם הוא במסתורין שהחצין. הם ישבו ושוחחו.
הוא בחן כל איזור בגופה הדקיק. שמלתה התכלת נראתה הדוקה כאילו
חנקה את גופה. היא הסתכלה בעיניו ובחיוך מתוק ענתה לשאלותיו.
חיוך בלתי נשכח.
שמלתה התכלת החמיאה לגופה והייתה סיבה טובה למשיכת תשומת לב
אליה, עד כדי גירוי מיני. היא הייתה מהממת בצורה שקשה לתאר.
הוא המשיך להביט בה ועיניו נצצו, בצורה מוזרה, אך היא כנראה לא
שמה לב לרוע שנשקף בהן.
"רוצה לבוא איתי לביתי?" שאל בחיוך רחב ומבט נדמה לתמים "טוב,
אבל אני צריכה ללכת לשירותים" אמרה בחיוך והלכה לשירותים.
ביציאתה מהשירותים היה דומה כאילו אור הקיף אותה, הילה טהורה.
כשיצאה הוא חיכה ליד דלת היציאה של הפאב היא לא הבחינה בבליטה
מוזרה במכנסיו, וברעש המתכתי.
הם הלכו ברחוב החשוך. לכל אורך הדרך ליוו אותם הכוכבים והירח
שנתלו בשמיים.
"כמעט הגענו" אמר בחיוך מרומז, היא חייכה אליו בחזרה והפנתה את
עיניה כלפי השמיים. עיניה "נדלקו" למראה הכוכבים שנצצו בשמיים.
היא לא ידעה שזה הדבר האחרון שתראה. הוא נעצר לפתע וכמו מתוך
שומקום הוציא צמר גפן ספוג במה שנראה כחומר מרדים. הוא לקח את
צמר- הגפן והפתיע אותה בתחבו אותו לפיה, עיניה נפתחו לרווחה,
בבת אחת ונעצמו. אפשר היה לראות את ההלם על פניה. הוא הניח את
גופה על האספלט וירד על ברכיו. הוא הניח את ראשה על ברכיו,
ליטף את שערה ומגעו היה משיי. הוא נגע בשפתיה ונשקן. הנשיקה
האחרונה.
הוא הוציא ממכנסיו שרשרת ברזל והידק לצווארה, הוא שמע אותה
נשנקת, נחנקת למוות. הוא המשיך עד שלא נותר בה ניצוץ חיים. הוא
הטיל את גופתה על האספלט וזרק את שרשרת הברזל לצידה. הוא עמד
שם נדהם למראה כאילו לא היה מודע למעשיו, מי יוכל לומר?!
גופתה הייתה קרה.
מי היה מאמין שיצור כזה יפהפה שהיה חי לפני שניות מספר, היה
מוטל על הכביש ללא רוח- חיים.
שמלתה התכלת הייתה מלוכלכת. המראה היה מזוויע. היא הייתה
מושלכת שם, נראתה כלא שייכת לשם. כמעט אלוהית.
ר צ ח ת י א ו ת ה
שמעתי קול דק מפלח את האוויר בקריאה "לא. אלוהים. לא"
לא יכולתי להמשיך לעמוד שם. ברחתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.