אחרי שאחרון ההדים הספיק להתפוגג, הרגיש הפודיום שתפקידו ככזה
הסתיים והפך לכסא בית ספר. התיישבתי בכסא וריחפתי אל חצי
העיגול שנהפך בינתיים  לעיגול שלם.
מימיני ישב המדופרס ומשמאלי היה כיסא ריק.
שאר האלים הקטנים הציגו את עצמם: לאותנפישתים (שאותו כינוי
חברי הקבוצה פיש) היה גוף קטן בעל ליפה של תלתלים על הראש
שעלתה בגודלה רק על גושי השיער שבצבצו מרגליו היחפות וגב
ידיו.
הוא לבש גופיה מוכתמת במה שנראה כמו שמן מנועים, שנמתחה על
כרסו.
את חלקו התחתון כיסו מכנסי בד דקים עליהם היו מצוירים דרקונים
כחולים רודפים אחרי כדור ודוחפים אחד את השני.
מסתבר שהוא חי כבן אדם על הכדור שלי עוד כשהייתי במבה בתפקיד,
ובעצם אנחנו מכירים כמה אלפי שנים.
האנשים באותה תקופה הרגישו שמישהו חדש הגיע מלמעלה, והחליטו
לעשות לי זובור בצורה של אונס, רצח, גניבה והשארת כביסה
מלוכלכת על רצפת החדר במקום להכניס אותה לסל.
מיותר לציין שמכתבים כאלה ואחרים התחילו להגיע מההנהלה (בכתב
ורוד יותר או פחות) ובהם תחזיות לגבי העתיד שלי כשומר על
בקטריות באסטרואיד בגודל אבן, במקום שליט כל-יכול של פלנטה.
עוד לפני שהבושם מהמכתב האחרון הספיק להתפוגג, החלטתי לקום
ולעשות מעשה.
התחלתי לחפש מישהו שיוכל להתחיל מחדש את קונסטרוקציית הדומינו
השבירה שנקראת אנושות.
שוטטתי ברחבי הכדור בגופי האנושי (שאז עדיין הריח כמו בן אדם
חדש מהניילונים) אך המועמדים היו מעטים:
איזדרפחת, גיבור כנעני מקומי, נראה כמו מועמד מוצלח.
הוא התפרסם בכמה כפרים כמציל עלמות במצוקה מקצועי והאהדה אליו
הייתה עצומה.
הייתה רק בעיה אחת.
במרוצת הזמן התרבו המקרים בהם עלמות נקלעו למצוקה: אחת מצאה את
עצמה קרובה באופן מסוכן למדרגה של פאב, וניצלה ברגע האחרון על
ידי איזדרפחת, שהגיע למקום לגמרי במקרה בעקבות מכתב מבושם,
שהיה ממוסמר לדלתו.
אחרת הלכה עד פתח ביתו כדי לבכות על הכאב העצום שנגרם לה עקב
הכשת נחש במקום ממנו באים ילדים לעולם.
גיבורנו לא הופתע מהעובדה שלא ראה נחש מעולם באזור הזה, ופנה
למצוץ את הרעל מה"פצע", תוך כדי התעלמות מאנחות הכאב של
העלמה.
כל זה נראה תמים למראה לכולם חוץ מגברי הכפר, שמצאו את נשותיהם
ובנותיהם נעלמות בשקיעת השמש, נקלעות לסכנה, ניצלות בגבורה על
ידי איזדרפחת וחוזרות מוקדם בבוקר עייפות אך מחויכות.
באותו יום בו החלטתי שהוא יתאים להיות אבי האנושות החדשה, מצא
את עצמו איזדרפחת קשור לשני שוורים בידיו וברגליו, ושור שלישי
שמשך את כלי נשקו.
באותו יום נערכה הלוויה מפוארת לאיזדרפחת הגיבור, שבה השתתפו
בנות הכפר.
באותו ערב כל הפאבים התמלאו בגברים צוהלים, שמחים ושיכורים, ו9
חודשים אחרי אותו לילה התפוצץ הכפר בתינוקות.
מאז אותו יום נעשיתי בררן יותר - מלכים לא עניינו אותי, צדיקים
עשו לי צרבת ומגיבורים כבר היה בא לי להקיא.
לילה אחד חיפשתי מקום לישון.
כל הטברנות היו חשוכות, ומהפאב הפתוח היחיד בסביבה נזרק הרגע
כיסא מהחלון ואחריו הנשמה חסרת המזל שישבה על אותו כיסא.
הוא היה אדם מבוגר, כמעט זקן, ואחרי שהצליח לקום על רגליו רץ
אלי עם עיניים קרועות לרווחה, כשהוא צועק: "עזור לי!" בקולי
קולות.
אחריו רצו שלושה ג`בארים עם נבוטים ביד ורצח בעיניים.
ראיתי כל כך הרבה מהסוג הברברי-משהו שלהם בזמן האחרון שאפילו
לא טרחתי להעלות אותם באש או להכות אותם בברק או אפילו להרביץ
להם.
ביקשתי מהאטומים שמרכיבים אותם ברגישות ובנחישות שיפסיקו את
החגיגה שלהם וילכו אטום אטום לביתו, והם, אף שלא ממש רצו
להיפרד, לא העזו להמרות את פיו של אל, אפילו אל קטן.
לאחר שהג`בארים התפוגגו להם, השתטח האיש לפני והודה לי מכל
הלב.
הוא לקח אותי לחווה הצנועה שלו ואכלנו ארוחת ערב נהדרת עם
משפחתו.
למחרת בבוקר לקחתי אותו הצידה ובישרתי לו שקוראים לי אלוהים,
שאני מתכנן את השמדת האנושות הקיימת על ידי שיטפון ענקי שיקרא
המבול, ושהוא נבחר להיות הממשיך של האנושות החדשה.
הוא חייך ואמר שהוא ישמח, אבל די נמאס לו מהחיים על הכדור הזה
והוא היה רוצה להתקדם הלאה בסולם, ושהוא מכיר מישהו אחראי,
רציני, מסודר ובעצם די חננה בשם נוח - הוא האיש המושלם לסוג
כזה של תפקיד.
חזרתי למצפה שמח ומרוצה מהעסקה, וכבר למחרת דיברתי עם נח כקול
שמימי, כמו שאל מכובד עושה עם ממשיך האנושות.
אמרתי לו שיש לו שישה ימים לאסוף זוג מכל החיות בעולם, לבנות
ספינה שתכיל את כולם ולאסוף אספקה ל 40 יום.
הסנג`ר עשה הכל כמו שעון שוויצרי ותוך פחות משבוע הייתי מוכן
לשפוך את הדלי הגדול והכתום שלקחתי מהאפסנאות ועליו כתוב
באותיות שחורות "מבול להשמדת אנושות. לשימוש באישור ההנהלה
בלבד" ושפכתי את תוכנו על כדור הארץ.כמובן שלא שכחתי את העסקה
עם הקומבינאטור וארגנתי את הניירת המתאימה שתהפוך אותו לאל קטן
(אבל ביצעתי את הטרנספורמציה הסופית רק כשהמבול התחיל לרדת,
שלא ירגיש מקומבן מדי).
בעצם, כשאני נזכר בזה, לאותו אדם קראו באיזה שם ארוך ולא
מובן... הסתכלתי על פיש, הוא הסתכל עלי ואז שנינו קפצנו
מהכיסאות וחיבקנו אחד את השני חזק.
"זה אתה יא מאנייק!!! אתה אלוהים!", קרא פיש בשמחה.
"כמה זמן לא ראיתי אותך, פישי. עם שם כזה אל תתפלא שלא זוכרים
אותך.
איך הידרדרת לפה עם כלומניק כמוני?", שאלתי בחיוך.
"תראה, אתה בטח יודע כמה זה קשה להיות אל קטן, ואני התחלתי
מאפס!
לא ניסיון, לא השכלה... כנראה שלא הייתי מוכן לחיים כאלה." ענה
פיש בחיוך עקום.
אותנפישתים המשיך בסיפור חייו לאחר שנהפך לאל קטן, והוא לא היה
שונה בהרבה משלי: שיבוצים עלובים, פאשלות עם ההנהלה וחוסר
תמיכה מוחלט מאף אחד.
איזה יקום קטן, חשבתי לעצמי עם הרגשה חמימה בלב, כזאת שאתה
מקבל כשאתה מבין שלא משנה כמה חזק ורחוק תיפול, תמיד יהיה
מישהו שייפול חזק יותר ורחוק יותר ממך.