אורך רוח שממלא את קנקן רוחי
נובל ומהנהן, כנבהל, מחיית טרף באפילה
פיסה מהמדבר שרותח מעל לראשי אתן לך
ללחוש אליי, בזה הלילה.
אין שקט שמזין את האביב
אין שלווה ורוגע שמסבה את עינייך הרואות, לכאן.
מעבר לשדות האיקליפטוס, הצבעוני, והיסמין הגולה
ממתינה לך בשורה, שהשריש, הרגש בעצמו
עטוף סוכר מר, סדין אהבת חיי, דק, יותר, מאי פעם
מאיים, שאת כל עורפו יפנה אליי בליל קבורת הסבל
עמוק, באדמה.
לסת חוככת בחוזקה, ובין שפתותיה צוף
אריה טורף משחיז שיניו, בציפייה אלייך
אין פרח פורח
שלא יהיה מוכן הוא לשלוח אלייך
קול רעם של בהמות, מתקרב, משדה בוקרים סמוך
אין שמחה באמתחתך איתו
הינך כחרב חלודה שנשלפת ביומרה מלכותית
מבן,של מלך
ואת חרבו, נסיכה.
הבטיח לתת בכל ברייה אשר תאיים על הילתך הדועכת.
מחשיכה כזו נערה לא תוכלי לצאת בלעדיו, שכן את שם בגללו
את במקומך, בגלל אותו חלום קסום, להיות מלכה
רצית אותו למלך
ומה נשאר לך
עולם בלי ערך
              ובדידות, עמוקה.