פאנפיק מתורגם של הארי פוטר.
דמויות: טונקס (וההורים שלה), סיריוס, פיטר ורמוס.
דירוג: PG
דורה טונקס בת השש זוכה לביקור של שלושה קונדסאים, והבובות שלה
זוכות למטרה חדשה בחיים.

התרגום נעשה ופורסם באישור מחברת הפיק.
(הפאנפיק המקורי באנגלית -
http://www.sugarquill.net/read.php?storyid=1425&chapno=1)



לונדון. נובמבר, 1978.

"נימפה - דורה!"

דורה טונקס נעצרה, התכופפה כשגבה פונה לדלת, יד אחת נחה על
הדובי שלה והשנייה בתוך ערימה של בגדי בובה קטנים. היא הרגישה
את פניה זזות, מה שתמיד קרה כשהיא הסתבכה בצרות.

"תסתובבי, נימפדורה."

היא הרימה את הדובי שלה וליפפה את ידיה סביבו, אז נעמדה
והסתובבה.
אימא עמדה בדלת הפתוחה. ירד גשם בחוץ, ומים נטפו מהתיק השחור
שלה על הרצפה. היה ריח של עור רטוב.

דורה ניסתה לחייך, "היי, אימא."

"את ואבא אמרתם שתסדרו פה בזמן שאני לא הייתי בבית."

"סידרנו! הכול היה נקי. ואז אבא אמר שאני יכולה לשחק."

אימא רק נענעה את ראשה.

"עשית את כל זה בפחות משעתיים? איך? כל בובה שיש לך נמצאת
בחוץ." היא התחילה ללכת לכיוון אזור המשחקים, מצביעה בשרביטה
על דבר אחד ואחר כך על אחר כאילו אפילו לא יכלה להחליט איפה
להתחיל.

דורה רקעה ברגליה. היא רצתה לאהוב לשחק עם הבובות שלה, מאחר
שסבתא טונקס נתנה לה את רובן, וסבתא טונקס הייתה נפלאה, אבל כל
מה שהיא באמת הייתה יכולה לעשות איתן היה להחליף להן בגדים,
וזה היה משעמם. והיא אהבה את הבובות עצמן, עם הפנים העגולות
שלהן והעיניים הגדולות וכל השאר. אז היא המשיכה לנסות, בכל
אופן, ועכשיו כל הבובות וכל הבגדים באמת היו מפוזרים בכל הבית.
היא משכה בכתפה, והפכה את פניה לפני בובה, עם ריסים מצוירים
ועיניים גדולות ומופתעות. היא התאמנה על זה.

אימא נשכה את שפתיה וניסתה לא לצחוק, אבל קול קטן ומצחיק -
קרפלאמפ - יצא מאפה.

"תשני את פנייך בחזרה, נימפדורה," היא אמרה. "ואחרי זה תוכלי
להתחיל לסדר את הבובות." היא החזירה את השרביט שלה בהחלטיות
לתוך תיקה. "ואת יכולה לעשות את זה בדרך הישנה."

"אם אני אתנהג יפה, אני אוכל לשחק בחוץ אחר כך, כשהגשם
ייפסק?"

אימא הזעיפה את פניה.

"לא, נימפדורה. אני חושבת שעדיף שתשחקי בפנים למשך זמן מה. בכל
מקרה, קר ורטוב ועצוב בחוץ. חוץ מזה עומד להחשיך בקרוב."
דורה שקלה לבעוט באחת הבובות שלה, אבל החליטה לא לעשות זאת.
אימא לא אהבה שהיא עשתה את זה. אימא לא נתנה לה לשחק בחוץ מאז
שהן הלכו לקניות בסמטת דיאגון ואישה מרושעת קראה לדורה "מפלצת
חצוית דם". אימא לא דיברה על זה, אבל זאת הייתה הפעם האחרונה
שדורה הייתה בחוץ. היא ניסתה לשאול על זה, אבל הדבר היחיד
שאימא אמרה זה שהיא לא צריכה לדאוג. היה לה חלום בלהות על זה,
וגם אבא וגם אימא אמרו שהיא לא צריכה לדאוג. זה הפחיד אותה
קצת, כשאמרו לה לא לדאוג - במיוחד בגלל שגם אבא וגם אימא
פחדו.

"הא!" מישהו אמר מאחורי אימא. צל גדול הופיע מתוך הגשם, מים
נוטפים ממנו. "עכשיו זה חדר שהייתי יכול לחיות בו."

דורה שכחה הכול בנוגע לעובדה שהיא לא הורשתה לצאת החוצה. היא
רצה אליו וקפצה אפילו לפני שידיו הספיקו להיפתח.

"סיריוס!"

הוא משך אותה למעלה וחיבק אותה. שיערו וגלימותיו השחורות היו
רטובים, וכשהוא מחץ אותה זה נספג לתוך שמלתה. הוא נתן לה נשיקה
גדולה על הלחי, אז משך באחת מהצמות שלה ובלגן את שיערה.

"מה שלום המורפית האהובה עליי?"

דורה נישקה את אפו. היה לו טעם מלוח.

"לא ידעתי שאתה בא היום!"

"זאת הפתעה. ראיתי את אימא שלך ואמרתי לעצמי, 'סיריוס, לא
קיבלת נשיקה מהדודנית שלך דורה כבר כמעט חודשיים! זה לא
בסדר!'" הוא הסתובב, ודורה ראתה שני גברים אחרים שנכנסו
למסדרון. סיריוס הצביע עליהם. "את זוכרת את החברים שלי רמוס
ופיטר?"

דורה לא הייתה בטוחה, אבל היא הנהנה בראשה בכל זאת.

אחד מהגברים חייך, חיוך נחמד כמו שדורה חשבה שיש לאבא חג-מולד
כשהוא לא לובש את הפנים הזקנות שלו, אפילו שהוא היה מאוד רזה.

"זה בסדר, נימפדורה," הוא אמר. דורה אהבה את קולו, שנשמע כמו
החיוך שלו. "אף אחד לא מצפה ממך לזכור את כולם. שמי הוא רמוס
לופין." הוא הצביע על האיש השני, "זה פיטר פטיגרו."

אימא טפחה על ראשה של דורה.

"זה מר לופין ומר פטיגרו." היא הסתכלה על חבריו של סיריוס,
שהתחילו למחות, ואמרה, "אני מצטערת, אבל יש לנו בעיה קטנה עם
התייחסות למבוגרים."

"מי מבוגר?" סיריוס שאל, מתיישב על הרצפה במסדרון ומתחיל לאסוף
את בובותיה של דורה כדי לראות אותן מקרוב יותר. הוא סידר אותן
בערימה כשסיים.

"ברור שאתה לא כשיר לתפקיד." אימא נענעה את ראשה וגלגלה את
עיניה, אבל היא חייכה. סיריוס היה הדודן המועדף עליה. דורה לא
ידעה למה זה גרם לה לצעוק עליו כל הזמן. "אבל הבוס של אבא של
נימפדורה מבוגר, אם אתה מוכן לעזור עם רגע החינוך."

סיריוס עשה פרצוף מצחיק שרק דורה הייתה יכולה לראות, והיא
צחקה.

אימא הפנתה מבטה מסיריוס אל חבריו.

"האם שניכם תסכימו לשתף פעולה עם השיעור על איך לדבר עם
מבוגרים, או שאני צריכה לוותר לגמרי?"

מר פטיגרו נד בראשו במהירות. מר לופין, שהתכופף כדי להתבונן
בבובות שסיריוס העיף הצידה, נעמד.

"אני חושב שאני יכול להיות מבוגר," הוא אמר, "אבל רק למשך אחר
הצהריים."

סיריוס נשען לכיוון דורה ולחש, חזק מספיק שכולם ישמעו,

"הוא מבוגר מאז גיל אחת-עשרה."

"שש," מר לופין אמר. הוא עדיין חייך, אבל דורה חשבה שקולו נשמע
עצוב.

"אני בת שש," היא אמרה. "טוב, כמעט. הייתה לי יום הולדת חמש
וחצי לפני שבועיים. אבל אני עדיין לא מבוגרת."

"חמש וחצי?" סיריוס שאל.

"זה החג האהוב על אבא שלה. חצי יום הולדת. חצי עוגה, חצי נרות
ומתנות חתוכות לחצאים." אימא חייכה.

דורה נדה בראשה. "אני צריכה למצוא את שני החצאים, ואז אבא מחבר
אותם בקסם."

"האם מישהו קרא בשמי?"

דורה הסתכלה למעלה. אבא היה בקצה המדרגות, עם מצב רוח טוב
במיוחד. אימא הייתה עצובה הרבה לאחרונה, אבל אבא תמיד עודד את
כולם. "מה זאת החבורה העלובה שהבאת הביתה, אנדרומדה? הם מצפים
מאיתנו להאכיל אותם?"

"לא," סיריוס אמר, "הבאנו מספיק אוכל גם בשביל קמצנים
שכמותכם." הוא הצביע על כמה שקיות שעמדו מחוץ לדלת.

אבא ירד למטה, מנופף בידיו ומעמיד פנים שהוא סופר את חבריו של
סיריוס.

"אני רואה רק שלושה," הוא אמר. "חשבתי שאתם כמו מכונית - לא
יכולה לזוז בלי ארבעת הגלגלים."
"ג'יימס הלך הביתה עם ג'ינג'ית יפה אחת," סיריוס אמר. "אני די
בטוח שראיתי אותה לפני." פניו נראו כאילו הוא צוחק אבל קולו לא
נשמע מצחיק.

אימא נדה בראשה ולקחה את ידו של אבא.

"לילי הייתה ע-צ-ו-ב-ה אחרי ההל-ו-ו-י-ה."

דורה קראה מספיק כדי לזהות את המילה 'עצובה', אבל היא עוד לא
הכירה את המילה השנייה. היא תצטרך לחפש אותה במילון של אבא אחר
כך. אימא נישקה את הלחי של אבא.

"אן מילינגטון הייתה חברה מהשנה שלה. עוד בת של מוג-" היא עצרה
את עצמה.
"מ-ו-ג-ל-ג-י-ם. ג'יימס לקח אותה מיד הביתה. אז אספתי את
הנטושים הללו."

היא חייכה שוב, אבל אפילו דורה יכלה לראות שזה מזויף. "אני
בעצמי רציתי לבוא הביתה כמה שיותר מהר."

אבא הניח את ידו סביבה.

"אנחנו בסדר פה," הוא אמר. קולו היה שקט מהרגיל.

דורה הסתכלה על סיריוס ועל חבריו. מר לופין נראה קודר ומר
פטיגרו נראה כאילו הוא רוצה להתחבא במקום כלשהו. סיריוס השתדל
מאוד לא להסתכל על אף אחד. הוא עדיין הרים בובות וזרק אותן
הצידה, אבל פיו היה הדוק.
דורה הזעיפה את פניה.

"מה זה לבי... לוו..."

"שום דבר שצריך לעניין אותך," אמר סיריוס, וחייך שוב. "היי,
תראה, פיטר!" הוא הרים את סטפי סאנשיין והחזיק אותה מהשיער
הבלונדיני שלה, מחייך. "זאת אישה קטנה וערומה. בדיוק מתאימה
לך, חבר."

מר פטיגרו נהיה אדום לגמרי, ומר לופין ניסה לא לחייך ולא בדיוק
הצליח; אימא נראתה כאילו היא יודעת שהיא חייבת לכעוס, ואבא רק
נראה רגוע. הפנים המזויפות של כולם נעלמו.

דורה הביאה כמה מבגדיה של סטפי לסיריוס.

"אתה רוצה לשחק בבובות איתי?"

"בטח," אמר סיריוס. "אני אוהב את הבובה הזו."

"זאת סטפי. סבתא טונקס הביאה לי אותה מניו יורק. יש לה גם מר
סטפי. השם שלו הוא סטיב."

"בובה ממין זכר," אמר סיריוס. "נחמד." הוא העיף את סטפי
משערותיה כמו ביו-יו עם חוט קצר.

"לא ככה משחקים."

"באמת? מה החוקים?"

"אני לא יודעת. כל מה שעושים זה מעמידים פנים. היא יכולה להיות
אימא, או מורה, או מרפאה, או כל מה שתרצה."

"הו." סיריוס העמיד את סטפי על רגליה וגרם לה לצעוד, דוחף אותה
בעזרת השרביט שלו וגורם לברכיים הנוקשות שלה לזוז. "איך זה,
דורה?" הוא שאל.
דורה שמעה שאיפה חזקה, והסתובבה כדי לראות את אימא מגלגלת את
עיניה. אימא נאנחה.

"נימפדורה, את מוכנה לעזור למר לופין ולמר פטיגרו לשים עין על
דודנך סיריוס בזמן שאני ואבא נדבר במטבח?"

"בטח, אימא."

"יופי." אימא התכופפה ונישקה את פניה של דורה, בעדינות מרובה.
זה השאיר סימן רטוב ודורה ניגבה אותו ברגע שאימא ואבא הלכו.

"אימא יורקת," היא הסבירה כשהגברים הסתכלו עליה. "יאק."

"אני לא יודע, דורה," אמר סיריוס, דוחף את סטפי כך שעכשיו היא
צעדה במעגל קטן מסביב לאחרים. "רוק של אימא זה חומר מאוד חזק.
תחת פיקוח של משרד הקסמים, אני חושב. הוא יכול לרפא כל סוג של
שריטה או מכה. יש לך מזל. אימא שלי התקמצנה מאוד על רוק ואף
פעם לא היה לי. את אולי מנגבת הרבה מאוד כסף, דודנית."

הוא הרים שתי בובות נוספות (שתיהן ברביות, למרות שאימא השתמשה
בקסם כדי לשטח את כפות רגליהן ולגרום לצורתן להיות "כמו של
בנות אמיתיות," מה שזה לא אומר), וגרם גם להן להתחיל לצעוד
בקצב. הוא שלח יד אל אחת אחרת וזרק אותה אל מר פטיגרו.

"קדימה, פיטר," הוא אמר, "אני לא יכול לעשות מלחמה רק בעצמי,
ורמוס ינצח אותי. בוא לכאן."

דורה נשכה את שפתה.

"אימא לא אוהבת שאני משחקת במלחמה. היא אומרת שמלחמה זה לא
משחק."

"הממממ," סיריוס הזעיף את פניו, והבובות נעצרו.

"אני חושבת שיש מלחמה אמיתית," אמרה דורה, "אבל אימא לא מגלה
לי כשאני שואלת. היא אומרת שאני לא צריכה לדאוג."

"המממ."

"אבל היא כעסה כששיחקתי במלחמה."

סיריוס נשך את שפתו והצביע בשרביטו אל הבובות. הן נעמדו בשורה,
צועדות במקום. הוא מצא חבורה של בובות ממין זכר, על רובם היו
בגדים (למרות שאחד מהם לבש את השמלה הכחולה והארוכה של ברבי,
שלא נסגרה בגב מכיוון שהוא לא היה בגודל המתאים). הוא שלח אותם
למצעד, נראה שמח מעט יותר.

"אז זאת לא תהיה מלחמה. יהיה לנו רק... אימון, נכון פיטר? רק
אימון. תרגול בו כולם נמצאים באותו צד ואף אחד לא נפגע. אימון
יהיה בסדר, נכון?"

"אני מניחה..." דורה הסתכלה מאחורי כתפה אל דלת המטבח. אימא
ואבא דיברו בשקט בשולחן שמעבר לפינה. דורה יכלה לראות את
הצללים שלהם על הקיר. אף אחד מהם לא הסתכל. "אני מניחה שאימון
יהיה בסדר."

"אז טוב. נתאמן. רד לפה, פיטר. אתה לא יכול להשתתף באימון
בובות כשאתה יושב על המדרגות. זה נגד החוקים."

מר פטיגרו ירד למטה וישב על הרצפה עם סיריוס, ושניהם גרמו
לבובות לצעוד אחת אל השנייה, ולנופף בידיהן כאילו היו להן
שרביטים קטנים. זה מאוד דמה למלחמה, אבל אם סיריוס אמר שזה רק
אימון, אז זה מה שזה היה. דורה הייתה שמחה רק לצפות. היא אף
פעם לא שיחקה בבובות בצורה כזו, עם קסם שגורם להן לזוז בעצמן.
אימא אמרה שזה טוב להשתמש בדמיון במקום, אבל היא אהבה את זה
הרבה יותר בצורה כזו. היא חשבה שהבובות גם נראו שמחות יותר.
היא התרחקה מעט כדי לפנות להן מקום, ונתקלה במר לופין, שישב
עכשיו בתחתית המדרגות.
הוא חייך לכיוונה. הוא נראה מאוד עייף.

"את באמת בסדר עם זה, נימפדורה?"

היא נדה בראשה. בדרך כלל היא שנאה את שמה המלא, אבל מר לופין
אמר אותו בצורה שגרם לו להישמע יפה, אז היא לא עשתה פרצוף.

"אני לא יודעת איך לשחק באימון," היא אמרה. "אבל סיריוס מאוד
מצחיק."

"לפעמים הוא מצחיק." מר לופין צפה באימון הבובות במשך דקה.
"אני לא מכיר הרבה בנות קטנות," הוא אמר. "זה סוג הדברים
שילדות קטנות אוהבות? את הבובות אני מתכוון, לא את האימון."

"הן בסדר. הן לא עושות הרבה. אני רק מחליפה להן בגדים. הן
אפילו לא יכולות לשנות את הפנים שלהן."

"כמה משעמם."

"אני יכולה לשבת איתך?"

מר לופין נראה מופתע, אבל אמר "כמובן שאת יכולה."

"תודה." דורה טיפסה לחיקו. הוא הריח כמו צמר ופרווה וכמו
הגשם.

כשהיא הסתכלה עליו שוב, הוא נראה אפילו יותר מופתע.

"אממ," הוא אמר, "חשבתי שאת מתכוונת על המדרגות."

"הו. זה בסדר?"

"אממ... ובכן, כן. זה בסדר."

זה מסודר. דורה התיישבה בצורה נוחה לצפייה במשחק. מר לופין לא
החזיק אותה כמו שאימא או סיריוס היו מחזיקים, אבל הוא הניח את
סנטרו על ראשה אחרי כמה זמן, כך שכאשר הוא דיבר, זה הרגיש
כאילו הקול עובר דרך גולגולתה.

"היית רוצה בובה שמשנה את פניה כמו שאת עושה?" הוא שאל.

דורה משכה בכתפיה.

"אני חושבת שכן. אבל אימא אמרה שהם לא מייצרים דברים כאלה. אין
מספיק מתא... מטא..." היא רקעה ברגלה. היא הכירה את המילה אבל
היא הייתה מילה גדולה מדי. בגלל זה סיריוס תמיד קרה לה מורפית.
"מורפ" היה במילה ההיא.

"מטאמורפומאגוס," מר לופין אמר בנעימות. "אם זה מה שאת אומרת,
מה שאת מנסה להגיד, המונח הוא 'מטאמורפאמגית'. את רוצה
לנסות?"

דורה רצתה לנסות להגיד את זה, אבל היא לא רצתה לטעות בזה, אז
היא נענעה את ראשה.

"בכל אופן, אין מספיק כמונו, אז אף אחד לא עושה בובות
מורפיות."

"הממ," מר לופין אמר. הוא הצביע על הבובות, שעכשיו ירו קרני
אור קטנות אחת על השנייה. "את מי מהן את הכי אוהבת?" הוא שאל.

"אני אוהבת את סטפי סאנשיין," אמרה דורה. "הברכיים שלה
מתכופפות טוב יותר משל האחרות. לכל הברביות יש ברכיים נוקשות,
והרגליים שלהן לא מתכופפות בכלל. סטפי יכולה לבעוט לג'ני
ולסטיב בשוקיים." היא הדגימה עם הרגל שלה, בועטת מהברך שלה
כאילו היא הייתה על ציר.

מר לופין הרים את מבטו, מרים את סנטרו מראשה של דורה.

"היי, סיריוס! תמסור לי את האחת עם הרגליים המתכופפות. סטפי."

"היא נמצאת בעמדת מפתח." אמר סיריוס, אבל בדיוק אז אחת מהבובות
של מר פטיגרו ירתה אור אליה והיא עפה אחורה.

דורה השתנקה, ואז נזכרה שזה רק אימון, כך שסטפי לא נפגעה.

"רמאי שכמותך," אמר סיריוס. "דעתי הייתה מוסחת!"

מר פטיגרו הרים את גבותיו.

"הו, בסדר." אמר סיריוס. הוא אמר משהו והצליף עם שרביטו, וסטפי
עפה אל מר לופין, רגליה עדיין צועדות באוויר.
מר לופין תפס אותה ונגע בה עם שרביטו כדי לגרום לה להפסיק
לצעוד, ואז הסיט מבטו ממנה במהירות.

"מהם הבגדים שלה?" הוא שאל. דורה הצביעה על השמלה השחורה עם
הפרחים - היא שנאה אותה, אבל היא הייתה היחידה שהתאימה לסטפי -
ומר לופין זימן אותה ושם אותה בעדינות על הבובה. "זה יותר
טוב," הוא אמר. "למה שלא תלכי לשחק באימון עם מר פטיגרו
וסיריוס למשך זמן מה, נימפדורה?"

דורה הסתובבה כדי להביט בו, והזעיפה את פניה.

"למה רצית את סטפי?"

"אה, אף פעם לא הסתכלתי על בובה מוגלגית לפני כן," הוא אמר, לא
מביט בה. "אז חשבתי שאסתכל על זאת שאת חושבת שהיא הכי טובה, אם
זה בסדר מצדך."

הוא הסתכל מעל לראשה של דורה וקרץ מסיבה מסוימת... כאילו שהיא
לא ראתה אותו עושה את זה. אז סיריוס התרומם ובא לכיוונם. הוא
תלש את דורה מברכיו של מר לופין והעיף אותה באוויר.

"אני מקנא," הוא אמר. "רמוס לא יכול לקבל את דורה שלי." הוא
הרים אותה מעל ראשו ונשען על בטנה, מה שדגדג כל כך עד שדורה
הייתה חייבת לצחוק, אז הוא הניח אותה למטה בצד השני של האימון
וגרם לכל הבובות שלה לנופף אליה, ודורה שכחה לגמרי ממר לופין
וסטפי, שישבו בשקט על המדרגות יחד.

סיריוס גרם לכל הבובות לקום שוב ולצעוד יחד במקום. הוא הביט
במר פטיגרו.

"לדעתי כדאי שנתחיל מחדש. דורה בקבוצה שלי עכשיו! בטוח ננצח
יחד. דודנים התאחדו!"

"מי הן הבובות שלנו?" שאלה דורה.

שש בובות יצאו מהמבנה וצעדו לכיוון סיריוס, ביניהם הבובה הזכר
בשמלה הארוכה.

"אלה שלנו," אמר סיריוס. "ההוא שלבוש יפה הוא מנהיג הקבוצה."
הוא הניף את שרביטו ואמר, "וסטיו," וצמידים קטנים כחולים
הופיעו על כולם. "תבחר צבע, פיטר."

מר פטיגרו חשב קצת, ואז נופף בשרביטו ויצר צמידים אדומים על
הבובות האחרות.

"לו יש שם?" הוא שאל.

"הוא מסרט מוגלגי," אמרה דורה. "אני לא זוכרת את שמו. סבתא
טונקס הבטיחה לקחת אותי לראות סרט ברגע שאני אלמד להשאיר את
הפנים שלי באותה צורה ארבע שעות רצוף."

"ובכן, זה משהו לקוות לו," אמר מר פטיגרו. "כמה מרגש. בכל
אופן, הוא יהיה מנהיג הקבוצה שלי. אפילו יש לו חרב קטנה."

"מר פטיגרו מעט חסר ביטחון כשזה נוגע לחרב הקטנה שלו." סיריוס
לחש בקולניות.

דורה לא הבינה למה הוא מתכוון, אז היא רק רכנה לכיוון הרצפה
והביטה בבובות הצועדות.

"עכשיו מה אנחנו עושים?"

"ובכן, הקבוצה שלנו והקבוצה של פיטר נמצאות באותו צבא, והם
מתאמנים לקראת המלחמה. לא לקראת מלחמה מסוימת, שאימא שלך
תתעצבן בגללה. אז אנחנו מעמידים פנים שאנחנו בצדדים שונים, ואז
אנחנו יורים כשפים אחד על השני. זה יותר כמו מועדון דו-קרב,
למען האמת."

"אימא לא אוהבת דו-קרב. היא אומרת שכולנו פשוט צריכים לאהוב
אחד את השני."

"ובכן, אז זה לא כמו דו-קרב. זה כמו אימון לדו-קרב. מה שכמובן
את אף פעם לא תעשי."

"הו, אז זה בסדר."

"אז תגידי לי מי יילחם נגד מי, ואנחנו נשלח אותם לקר... אר,
לאימון."

דורה בחנה את בובותיה. להוציא את סטפי, לא הייתה לה בובה
אהובה. לבסוף, היא בחרה את בובת מר סטפי, סטיב. היו לו את אותן
הברכיים, והוא צעד הכי טוב. היא הצביעה עליו.

"הוא," היא אמרה.

סיריוס הצביע בשרביטו על מנהיג הקבוצה שלו, שהזיז את זרועותיו
לכיוון של סטיב סאנשיין. סטיב צעד קדימה בצייתנות, ראשו מורם
גבוה מעל צווארונו שהיה בצבע אדום כהה.

"עם מי הוא נלחם?" סיריוס שאל.

מר פטיגרו, שבדק את קבוצתו, גרם לכל בובותיו להסתובב כשפניהם
לכיוונה של דורה.

היא סקרה אותם. כולם היו משעממים. אבל הייתה אחת, ישנה, שהייתה
שייכת לאחותו של אבא, שרגליה לא התכופפו בכלל. היא פשוט הלכה
על רגלי המספריים שלה במקום לצעוד. היו לה מעין עיניים
מצועפות, ושיערה היה ארוך וכהה. לא היה לה שם. דורה אף פעם לא
אהבה אותה מספיק כדי לתת לה אחד.

"עם זאת," היא אמרה. "היא המכשפה הרעה. אנחנו הטובים."

מר פטיגרו דחק בה להסביר.

"איזו מכשפה רעה זאת, דורה?" הוא שאל.

"אחת רעה מסמטת דיאגון," אמרה דורה. "הסתכלתי בחלון הראווה של
חנות השיקויים והיא באה מאחוריי. היא אמרה לי, 'תשמרי על עצמך,
מפלצת חצוית דם'. היא אמרה שהיא תבוא ותתפוס אותי ואת אבא שלי.
אז אימא מצאה אותי, צעקה משהו ולקחה אותי הביתה."

הבובות הפסיקו לצעוד, וסיריוס משך בכתפה של דורה כדי לגרום לה
להסתובב.

"זה משהו שבאמת קרה, או שאת ממציאה את זה?"

"זה קרה. אימא בכתה אחרי זה. בגלל זה אני לא יכולה לשחק
בחוץ."

"זה מאוד חשוב, דורה," אמר סיריוס. "את יכולה להראות לי את
פניה של המכשפה הרעה?"

דורה חשבה על זה בזהירות, מנסה לזכור הכול. היא התרכזה חזק
מאוד ולבסוף היא הרגישה את פניה זזות. הן זזו מעצמן כשהיא
הייתה עצבנית או עצובה, אבל לנסות לגרום להן לעשות משהו הייתה
עבודה קשה. היא לא ידעה אם היא עשתה את זה נכון או לא, אבל היא
חשבה שכן. היא הסתכלה למעלה על סיריוס.

פיו היה לחוץ שוב ולסתו זזה כאילו הוא ניסה לא לתת למשהו לצאת
החוצה. לבסוף, הוא אמר

"תורידי את פניה, דורה, ואל תשימי אותן שוב."

דורה שחררה את פניה ונתנה לאפה לחזור לצורה שבה הוא היה כשהיא
נחה. לעיניה לקח יותר זמן, והן עדיין כאבו קצת, כך שהיא לא
הייתה בטוחה שהיא החזירה את כל הפנים למצבן המקורי, אבל סיריוס
הסתכל עליה שוב, אז היא הניחה שהיא הצליחה.

"לא ניתן לאף אחד לבוא אלייך," הוא אמר. "נכון, פיטר? רמוס?"

מר לופין הרים את מבטו מסטפי (הוא משך את שיערה לכיוון צווארה
מסיבה מסוימת).

"אנחנו נשמור עלייך ועל אבא ואימא שלך," הוא אמר. "אל תדאגי."

מר פטיגרו נד בראשו ברצינות.

"אף אחד לא בא אלייך, דורה," הוא אמר. קולו היה חזק יותר משהוא
היה בעבר. "יש לך את הבטחתי בנושא."

כולם היו כל כך רציניים; דורה התחילה להיות מפוחדת. היא נדה
בראשה.
סיריוס התעשת.

"וכמובן, פיטר כאן יכול לגרום לכולן ללכת בעצמו," הוא אמר,
קולו מתחיל להישמע מבודח שוב. "כל המכשפות הרעות מפחדות
ממנו."

מר פטיגרו צחק.
"נכון," הוא אמר. "זה בדיוק ככה. כך שאם המכשפה הרעה תחזור, רק
תנענעי את האצבע אליה ותגידי 'זנב-תולע אומר לא'."

"ממ-הממ."

"עכשיו נשמע אותך אומרת את זה."

דורה נענעה את אצבעה ואמרה,

"זנב-תולע אומר לא."

סיריוס גלגל את עיניו.

"נכון, פיטר. זה פשוט יבריח את בלה."

מר פטיגרו משך בכתפו וחייך.

"ובכן, אולי זה יבלבל אותה לדקה - מספיק זמן כדי שדורה תוכל
להפוך את עצמה לפרפר ולעוף משם." הוא נפנף בידיו, יותר כמו
ציפור מאשר פרפר. בכל אופן, דורה לא יכלה לגרום לעצמה להיראות
כמו פרפר, אם מתעלמים מהחלק של לעוף כמו אחד. היא ניסתה פעם
אחת במשך שעה שלמה - ובכן, כמעט חצי שעה בכל אופן, וזאת הייתה
ציפור ירוקה מחנות חיות המחמד במקום פרפר - אבל היא לא הצליחה
לגרום לזה לפעול. וזה לקח כל היום לגרום לשיערה להשתנות בחזרה
מנוצות. אבל זה היה נחמד מצד מר פטיגרו לתת לה רעיון. אולי זה
יעבוד בחלום, אם החלום הרע יחזור אי פעם.

היא נפנפה בידיה בחזרה אליו, וקפצה קצת, כאילו היא יכולה
לעוף.

מר פטיגרו חייך כאילו הוא אף פעם לא ראה תרגיל טוב כזה, ובפעם
הראשונה מאז שהוא נכנס, הוא לא נראה עצבני בכלל. הוא פשוט נראה
שמח בערך. הוא חייך ונופף אליה.

סיריוס הביט מטה אל הבובות.

"אז, גברת טונקס הקטנה... מה החייל שלנו יעשה למכשפה הרעה?"

דורה חשבה על זה.

"תעשה שהיא לא תוכל לדבר!" היא אמרה.

סיריוס לחש משהו לכיוון הבובה סטיב, והאחרון הרים את שרביטו
הבלתי נראה. סילון של אור נורה החוצה, ופיה המצויר של בובת
המכשפה הרעה נעלם.

דורה מחאה כפיים באושר. איך היא קיוותה שהבובה סטיב היה שם
בסמטת דיאגון!

"אווו... תגרום לה להתקרח, סיריוס!"

"שתהיה גם מכוערת."
סיריוס הסכים. הוא הרים את שרביטו לכיוון הבובה, לא טורח לגרום
לסטיב או לבובת מנהיג הקבוצה לעשות זאת, ואז -

"סיריוס בלק!"

כל הבובות נפלו, אפילו המכשפה הרעה נטולת הפה.

אימא עמדה בדלת הכניסה למטבח, ידיה מאוגרפות על ירכיה, פניה
לבנות לגמרי חוץ משני עיגולים אדומים על לחייה.

"שיחה," היא אמרה, חותכת את המילה כאילו היה לה גרזן בפה,
"מטבח. עכשיו."

"אבל אימא-"

"את מכירה את החוקים של הבית הזה, נימפדורה."

"זאת לא אשמתה, אנדרומדה. זאת אשמתי."

"תאמין לי, סיריוס, אני לגמרי מודעת לזה. הייתי צריכה לדעת
כשגרמת להן להתחיל לצעוד."

אבא הופיע מסביב לפינה והביט בבלגן.

"מה קורה?"

"משחקי מלחמה," אימא אמרה.

"הו." אבא הרים את דורה. "את יודעת שאת לא אמורה לשחק בזה,
דורה." הוא נאנח. "בואי נסדר את הבובות שלך בזמן שאימא תדבר עם
סיריוס. אולי מר פטיגרו ומר לופין יואילו בטובם לעזור?"

ארבעתם החלו לסדר את חדר המשחקים של דורה, המבוגרים משתמשים
בשקט בקסם כדי לשלוח בובות ומטאטאי צעצוע בחזרה לפינה שלהם
בארון בזמן שדורה קיפלה בזהירות את כל הבגדים של הבובות ושמה
אותם בקופסה הקטנה שאימא גרמה לה להיראות כמו מזוודה של בית
ספר. אימא תמיד גרמה להם להתקפל בדיוק מושלם, אבל דורה אף פעם
לא הצליחה לעשות את זה והם גם ככה היו מקומטים והתחילו להתבלגן
אפילו לפני שהיא הספיקה את השמלה הקטנה הבאה ו-

"ששש." אבא הרים אותה. "אימא כועסת, אבל את בסדר, דורה. תשני
את פנייך חזרה."

דורה הרימה את ידה ונגעה בפניה. הן זזו שוב בזמן שהיא ארזה,
והיא לא שמה לב. האף היה ארוך יותר וגבותיה היו מקושתות,
ושפתיה היו גדולות ורכות. היא לבשה את פניה של אימא, והן בכו.

אבא התיישב על כיסא ליד דלת המטבח והניח את דורה על רגליו. מר
לופין ומר פטיגרו המשיכו לאסוף דברים. אבא לא דיבר במטרה לנסות
לעודד את דורה. הוא פשוט נתן לה לשבת שם ולהריח את הריח הטוב
שלו ולהרגיש שהוא שם. היא נרגעה, והרגישה את פניה זזות בחזרה
לפניה שלה.
כשהיא הרגישה יותר עצמה, היא שמה לב שהיא יכלה לשמוע את קולה
של אימא מהמטבח. היא הביטה באבא בזהירות - הוא לא שם לב שהיא
נרגעה כבר, אז היא התכרבלה בו יותר כדי שהוא לא יזוז.

"...סיריוס, אני יודעת שאתה לא מתכוון להזיק, אבל אני לא רוצה
שנימפדורה תגדל כשהיא רואה אלימות בכל מקום. ראיתי את שתי
אחיותיי משחקות במשחקים הנוראים הללו-"

"ראית גם אותי משחק בהם, אנדרומדה."

"-ומחאתי כפיים כשהן פגעו בבובותיה אחת של השנייה. תגרום לה
להיות קרחת. ומכוערת. אחרי זה תגרום לה לצרוח. ואז תגרום לה
למות. ראיתי את המשחק הזה הרבה. כשהייתי בת שמונה ונרקיסה בת
חמש, היא לקחה את כל בובותיי והרגה אותן. הן הפכו... זה היה
נורא. הן נרקבו. היא הניחה אותן בחדר שלי. בלה הריעה ולקחה
אותה לקנות גלידה יום אחרי זה. אתה לא מבין כיצד ילדות מרגישות
כלפי הבובות שלהן."

סיריוס לא דיבר מיד, וכשהוא דיבר, הוא נשמע מאוד מבוגר, בכלל
לא כמו סיריוס.

"לא סיפרת לי שראית את בלה. שדורה ראתה את בלה."

"אני לא האדם היחיד בעולם שראה את בלטריקס לאחרונה. היא לא
בדיוק מסתתרת, סיריוס."

"דורה אמרה שהיא איימה עליה, ועל טד."

"בלה מאיימת על אנשים בדיוק כמו שאנשים מתחילים שיחה אחד עם
השני," אימא אמרה בחדות. "זה פשוט עוד משחק עלוב."

"אבל את עדיין לא מרשה לדורה לשחק בחוץ."

"אני באמת לא מאמינה שבלה התכוונה למשהו בזה," אימא אמרה, "חוץ
מלגרום לצרות ולהפחיד אותנו. אני מכירה את אחותי."

במסדרון, דורה נשכה את שפתיה כדי למנוע קול קטן מלצאת מהן.
אחותה של אימא?

"...אבל אני לא מוכנה להסתכן כשמדובר בחייה של בתי. עבודתי
כאימא היא לא להסתכן בזה."

"כמה שזה ידהים אותך, אני חושב שאת צודקת. אני חושב שדמבלדור
יגיד את אותו הדבר. אולי בחצר ביתה, אבל..." סיריוס עצר. "אבל
אנדרומדה, היא מפחדת. היא צריכה משחק שיגרום לה להרגיש חזקה.
יש לה סיוטים. היא צריכה להרגיש שהיא יכולה להילחם."

"אני לא רוצה שהיא תגדל בחושבה שזה שעשוע להטיל קללות, שזה
משהו שעושים כדי 'להרגיש חזקים'. אני לא רוצה שהיא תילחם. ואני
לא רוצה שהיא תחשוב על... על בלה. על מה שבלה אמרה. אני רוצה
שהיא תפסיק לחשוב על זה בכלל."

"זה לא עומד לקרות."

"סיריוס-"

"תקשיבי לי. אני מבין למה את מתכוונת. אבל יש מלחמה בחוץ,
אנדרומדה. זה לא הוגן, ואם אני אוכל לגרום לזה להיעלם, אני
אעשה זאת. אני יודע שגם את תעשי זאת. אבל זה לא נעלם, וזה לא
ישנה אם תרשי או לא תרשי לדורה לשחק במלחמה עם הבובות שלה.
וולדמורט לא יפסיק בגלל שאנדרומדה טונקס רוצה שכולם יאהבו את
כולם, אפילו אם תבקשי ממנו יפה. וגם בלה בהחלט לא תפסיק."

"סיריוס-"

"דורה יודעת שקורה משהו. תתני לה להרגיש חזקה. תתני לה-"

"אהמ."

דורה שמה לב שהיא התחילה להישען לכיוון דלת המטבח. אבא הזעיף
את פניו כלפיה.

"את מצותתת לאימא שלך?" הוא שאל. "זה לא כל כך נחמד."

"אני מצטערת."

היא הביטה סביבה. מר פטיגרו ומר לופין סיימו לאסוף דברים. מר
פטיגרו עמד בעצבנות באמצע המסדרון, אוחז בשרוולי גלימתו. הוא
הסתכל בדלת המטבח כאילו מפלצת עומדת לקפוץ ממנה. מר לופין
התיישב בחזרה על המדרגות, ושיחק עם סטפי סאנשיין שוב. הוא לא
הקשיב.

אחרי כמה זמן, אימא יצאה והביאה את השקיות עם האוכל שסיריוס
וחבריו הביאו לארוחת ערב, וכולם הלכו למטבח לאכול. אף אחד לא
דיבר על המלחמה. אימא דיברה על עבודתה בבית החולים על שם מנגו
- היא דיברה עם אנשים שהיו להם צלקות ודברים כאלה וניסתה לגרום
להם להרגיש טוב יותר - ואבא שאל את סיריוס על הרבה אנשים שדורה
לא הכירה את שמותיהם. מר לופין ומר פטיגרו הכירו הרבה מהם,
ודורה הייתה שמחה פשוט לתת למבוגרים לדבר. היא לא הכירה אף אחד
שהיא יכולה לספר להם עליו. וכל חבריו של סיריוס נשמעו מאוד
מצחיקים. הוא סיפר על מישהי שקראו לה אליס שאהבה לרקוד ולשיר,
ועל מישהו שקראו לו ג'יימס שמתח הרבה אנשים.

אימא הגישה פודינג מקצפת ותותים כשהם סיימו. היא בדרך כלל הכי
אהבה תותים - היא גידלה אותם לאורך כל השנה במרתף, בעזרת קסם -
אבל היא לא אכלה את שלה. היא רק נקשה על הקערה שלה עם הצד של
הכפית שלה.

"נימפדורה," היא אמרה, "את יודעת למה אני לא אוהבת את המשחק
ששיחקת עם סיריוס, נכון?"

"מלחמה זה לא משחק," דורה אמרה. זה מה שאימא אמרה לה בפעם
הקודמת שהיא עשתה משהו רע.
"נכון." אימא שפשפה נקודה במצח שלה, ואז הסתכלה על סיריוס הרבה
זמן. "נהנית להכאיב לבובות שלך ככה?" סיריוס התחיל להגיד משהו,
אבל אימא הרימה את ידה ואמרה, "תן לנימפדורה להגיד לי, סיריוס.
איך הרגשת עם זה?"

דורה לא הבינה מה אימא רצתה בדיוק. היא רק אמרה,

"היא הייתה המכשפה הרעה. עשיתי ככה שהיא לא תוכל לבוא לקחת את
אבא ואותי."

"ובכן, אני מרגיש בטוח יותר," אמר אבא, "יש לנו מגנה קטנה
משלנו בבית, אנדרומדה."

אימא נדה בראשה, אבל לא בדיוק חייכה.

"את יודעת שזה אף פעם לא טוב למבוגרים לכוון את שרביטם אחד על
השני, נכון? שעושים את זה רק כשחייבים?"

דורה לא כל כך הבינה. היא נדה בראשה.

"ואת יודעת שלפגוע באנשים זה לא משהו שצוחקים עליו? אפילו
אנשים רעים."

"ממ-הממ."

אימא נשכה את שפתה והביטה מטה על התותים.

"בסדר, נימפדורה. את יכולה לשמור את צבא הבובות שלך."

דורה הרגישה כאילו השמש יצאה החוצה, אפילו שהגשם עדיין התדפק
על החלון וגם ככה השקיעה הייתה כבר.

"באמת?"

"אני עומדת להתחרט על זה, אבל כן." היא הצביעה על סיריוס.
"סיריוס אמר שהוא ישאיר עליהם את הקסם בשבילך. למרות שאני לא
בדיוק בטוחה איך תגרמי להם להפסיק."

"אני חושב שנוכל לסדר משהו," מר לופין אמר בפתאומיות. הוא
הוציא את סטפי מתוך כיס בגלימתו, והביא אותה לדורה. "אני רוצה
שתגידי משהו, נימפדורה."

"להגיד מה?" היא שאלה.

"תגידי, 'אני נימפדורה ואני אחראית'."

היא התחילה להגיד את זה, אבל הוא הרים את ידו.

"לא אליי. אל סטפי."

דורה הזעיפה את פניה, אבל הרימה את סטפי, שפניה העגולות
והנקיות הביטו עליה עם החיוך הידידותי התמידי.
"אני נימפדורה," היא אמרה, "ואני אחראית."

סטפי נדה בראשה.

דורה השתנקה.

"כישפת אותה, מר לופין! היא שמעה אותי."

"נכון. את יכולה להגיד לה מה לעשות, והיא תוכל להגיד לבובות
האחרות. את יכולה לגרום להן להפסיק לצעוד למשך הלילה, או אם
תרצי לארוז אותם במקום כלשהו. או שאת יכולה להשאיר את הצבא
שלך. רק תגידי לסטפי מה את צריכה, והיא תגרום להם לעשות זאת."

דורה מחאה כפיים, נזהרת לא להרביץ לסטפי חזק מדי, מפחדת לפגוע
בה.

"כישוף נחמד, רמוס!" אמר סיריוס. "אתה יכול למכור אותו
לזונקו."

"הו, לא, בובה כזאת תהיה רק לדורה. ויש עוד דבר אחד."

"עוד?"

"ממ-הממ. תצבטי את ראשה."

"זה יכאיב!"

"הו, סטפי הבטיחה לי שזה לא יכאב בכלל. פשוט תעשי את זה."

דורה לא הייתה רגועה בקשר לזה, אבל סטפי נדה בראשה שוב, אז היא
ניסתה. היא צבטה את ראשה כך שהוא שינה את צורתו, ואז היא שחררה
צווחה כשהוא חזר לצורתו. פניה של סטפי השתנו לפניה של אימא!

"תנסי את זה שוב."

היא ניסתה. הפנים נהפכו לפניו של אבא, של סיריוס, של מר
פטיגרו, אז הם נהפכו לפניה של דורה, עם שיער אסוף ואף מצחיק.
הלחיצה הבאה הפכה את הפנים לפניה של סטפי שוב.

"את צריכה להגיד תודה למר לופין," אמרה אימא. "זאת מתנה מאוד
מיוחדת."

מר לופין הסמיק.

"זה באמת לא קסם מסובך כל כך," הוא אמר במהירות, מנפנף בידו
מעט. "באמת, אני-"

דורה נעמדה על כיסאה ונישקה את לחיו.

"תודה, מר לופין!"

הוא נראה מופתע שוב, אבל הוא חייך.
"על לא דבר, נימפדורה. זה היה כיף."

"למה אין לה פנים של מר לופין, בכל אופן?"

מר פטיגרו, שהיה ליד דורה, חייך קצת. סיריוס צחק בקול, למרות
שדורה לא ידעה מה כל כך מצחיק בלשאול למה אין שם פנים של מר
לופין. היו לו פנים מאוד נחמדות.

"באמת, רמוס," סיריוס אמר, "מה זאת בובה משנה-פנים בלי הפנים
של מר לופין? מה חשבת לעצמך?"

מר לופין היה לגמרי אדום, אבל הוא הרים את שרביטו, ודורה נתנה
לו בחזרה את סטפי כך שהוא יוכל לכשף את פניו אליה.

סיריוס הרים את דורה וחיבק אותה.

"אנחנו צריכים ללכת בקרוב, וזאת כמעט שעת השינה שלך, אז למה
שלא נשים את הצבא בחדר שלך, כך שהם יוכלו לשמור עלייך בזמן שאת
ישנה?"

"הו, אימא," דורה אמרה, "אני יכולה בבקשה לשים אותם בחדר שלי
במקום רק בחדר המשחקים?"

אימא נאנחה ונדה בראשה.

סיריוס נשא את דורה לתוך המסדרון, מניף אותה קדימה ואחורה כמו
שק. היא צחקה. היא ייחלה שסיריוס והחברים שלו יגורו שם לתמיד.

"לך על זה, פיטר," סיריוס אמר למר פטיגרו, שהיה מאחוריהם.
"תביא את החיילים!"

הארון נפתח ומר פטיגרו הרחיף את כל הבובות למעלה אחרי סיריוס
ודורה. הוא לא דיבר איתן, אבל הוא גרם להן לעשות דילוגים
באוויר בכל פעם שהוא תפס את דורה מביטה מעבר לכתפו של סיריוס.

סיריוס פינה את שולחן המשחק שהיה מול חלונה של דורה, זורק את
כל העפרונות הצבעוניים ואת צבעי המים שלה על הרצפה.

"שים אותן פה." הוא אמר למר פטיגרו.

מר פטיגרו סידר בשורה את הבובות והן עפו לכיוון השולחן, יורדות
אליו כאילו הן משתמשות במדרגות בלתי נראות. הן צעדו במקום ברגע
שהן נגעו בקרקע.
סיריוס הניח את דורה בדיוק ברגע שמר לופין נכנס עם סטפי.

"הוספתי אותן," הוא אמר. "עכשיו, כל מה שעליך להגיד זה 'סטפי,
תגידי להם...' והיא תגרום לבובות לעשות מה שאת רוצה, כל עוד זה
לא פוגע באף אחד. הבטחתי את זה לאימא שלך."

דורה לקחה את סטפי ולחצה על ראשה עד שהפנים החדשות של מר לופין
הופיעו. היא נישקה אותן לתודה, ואז גרמה לבובה להשתנות לפרצופה
שלה.

"סטפי, תגידי להם לשמור על החלון."

סטפי נופפה בידיה הקטנות והבובות שעל השולחן התחילו לצעוד הלוך
ושוב לפני אדן החלון של דורה. מנהיג הקבוצה של סיריוס טיפס על
האדן עצמו ועמד באמצע המסגרת, עיניו בדיוק מול הזכוכית כדי
להשגיח על הרחוב.

דורה מחאה כפיים.

"סטפי, תגידי להם להעיר אותי אם המכשפה הרעה תבוא. אני אוכל
לקרוא לאבא ואימא וכולנו נוכל לעוף מכאן, בדיוק כמו שמר פטיגרו
אמר."

סטפי נופפה בידיה שוב, אך משום שהמכשפה הרעה לא הייתה שם, שום
דבר לא קרה. דורה הניחה את סטפי על המדף, והושיבה אותה על
קופסה של גומיות לשיער. היא הניפה את רגליה בשמחה והביטה בחדר
עם עיניה הכחולות הגדולות שאף פעם לא מצמצו.

סיריוס הזיז את צבא הבובות מעט, כך שישמרו על הארון ועל החלל
מתחת למיטה (דורה וסטפי נתנו גם את הפקודות הללו), ומר לופין
אסף את הצבעים והעפרונות הצבעוניים, עוצר כדי להביט בציור של
דורה של סבתא טונקס על סירה עם מרלין. מר פטיגרו הביט בשניהם.
הוא משך את שרביטו מתוך גלימותיו והלך לכיוון החלון. היה הבזק
קטן של אור אדום וירוק.

דורה הלכה אליו.

"מה היה הכישוף הזה?" היא שאלה.

"הו, אני..." הוא הביט סביבו בעצבנות. מר לופין הביט מעלה
עכשיו. מר פטיגרו משך בכתפו ונענע את ראשו. "חשבתי שכדאי לבדוק
אם אני יכול לגרום לבובות שלך לעוף, אבל אני לא טוב בזה כמו
סיריוס ומר לופין. זה לא פעל."

"הו, זה בסדר, מר פטיגרו. אני אוהבת שהם צועדים. אני יכולה
להעמיד פנים שהם עפים."

הוא נד בראשו.

שלושתם עזבו כמה דקות מאוחר יותר, ואימא ארגנה את דורה לשינה.
היא לא אהבה את הבובות הצועדות (ואהבה אותן אפילו פחות כשדורה
וסטפי אמרו להן לעקוב אחריה ולשמור עליה), אבל היא דיברה איתן
באדיבות והרשתה להן לתצפת בחלון. היא ציירה צל קסום, כך שדורה
תוכל לראות מה קורה בחוץ אבל שום מוגל לא יוכל לראות מה קורה
בפנים. דורה אמרה לסטפי להשאיר את הבובה הבן על המשמר עם עוד
כמה על השולחן, בזמן שהאחרים יכלו לצעוד מסביב למיטה ולשמור
מפני הדברים שאולי היו מתחתיה.

דורה הלכה לישון באותו לילה עם סטפי בידה. היא לחצה על פניה של
סטפי כך שהן כל הזמן ישתנו, ושינתה את פניה שלה ביחד עם זה. זה
היה כיף. אחרי הרבה זמן של זה, שתיהן נהיו עייפות, והחליטו
ללכת לישון. הרעש הקטן של האחרים צועדים על שולחן המשחק נבלע
בחבטות הגשם.



אחרי חצות.

הבובה הבן העומד בשמירה על אדן חלונה של דורה לא באמת יכול היה
לראות דרך העיניים המצוירות שלו, אבל סיריוס כישף אותו לתקוף
כל מבקר קסום בלתי רצוי כך שהודעה תבזיק במראה מסוימת שהוא
נשא, וכשהגשם סוף סוף פסק, ראש הפלסטיק שלו בהק לאור הכוכבים.
דורה נחרה מאחוריו, מרגישה בטוחה ומוגנת על ידי הצבא שצעד על
שולחן המשחק שלה וסביב מיטתה.

המבקר הקסום היה רחוק מכדי שהקסם יתפוס, ואחרי כמה זמן, הוא
הניח את האזעקה שלו. שום הודעה לא נשלחה.

מסמטה במורד הרחוב, זוג עיניים כהות ומכוסות הביטו לעבר הבית.
היא הייתה יכולה לראות את הכשפים סביב חלון חדר השינה בקומה
השנייה, והיא יכלה לראות דרכם את האנשים חסרי ההגנה בפנים. זה
היה צריך להיות הלילה. אנדרומדה הייתה צריכה לראות איך בן הזוג
חסר התועלת שלה וילדתה המפלצתית יישרפו מהעולם בדיוק כמו
שאנדרומדה עצמה נשרפה מהרשומות המשפחתיות.

אבל במקום זאת, בלטריקס קפאה במקומה.

היה סימן מסוים, הבהוב של חצים ירוקים ואדומים סביב אותו חלון
בצורה מזוגזגת שיכול היה להיראות רק על ידי אלה שנשאו את סימנו
של הלורד האפל. הסימן היה מעורר כבוד, דבר קדוש - הוא סימן את
הבית כאסור, תחת הגנתו של אוכל מוות אחר. זאת הייתה זכות שהם
העניקו אחד לשני, לפחות בטווח ההיגיון.
הם, שהיו שייכים לבלטריקס בזכות דם, הוגנו על ידי אחר, הושמו
במחסה.

על ידי מי?

האם היה ספק? מי עוד יכול לעשות זאת בצורה כה מסורבלת, כה
מגושמת? זה הבהב, וקוויו היו קשקושים ילדותיים של אור.

החנפן העצבני הקטן שהצטרף לא מזמן... הוא היה בין המועדפים על
האדון האפל, למרות שאף אחד לא ידע בדיוק למה.

בלטריקס תכבד את סימנו. היא נדרה לחיות לפי החוקים של האדון
האפל.

אבל זנב-תולע ישלם עבור החוצפה שלו הלילה. הוא ישלם ביוקר
עבורה.

היא החליקה משם לתוך הלילה, מנחמת את עצמה עם רעיונות יצירתיים
בעניין האופן שבו תמצה את התשלום ההוא, והרחוב היה ריק שוב.

בפנים, דורה ישנה בביטחון, חולמת על תעופה ועל מוכנות לקרב,
כשצבא הבובות שלה צועד סביבה במעגלים שקטים.