הרגשתי כאילו אני עפה בין הדפים. קראתי ספר אחרי ספר ובכל דף
שהעברתי נבלעתי יותר ויותר לתוך עולם הדמיון. כל עמוד ועמוד
גמעתי בשקיקה, מצפה להגיע אל נקודת השיא שבסופו.
כתבי עת. ככה זה:
לפעמים אפשר להירדם אחרי כתב עת אחד. אבל היום, היום משהו
השתנה. הכותבים של היום. במיוחד של היום הספציפי הזה - יום
חמישי ה-21/7/05. כל ספר נכתב בצורה כל כך מהוקצעת, כל כך
מיוחדת וסוחפת עד שלא ניתן היה להרפות ממנו. סיימתי עוד כתב
עת, החמישי שלי היום למקרה ששאלתם. עברתי לבא בתור בערמה
הענקית שהצטברה על שולחני. "הלוחם בוורד" נכתב בעט סגול על כתב
העת הבא. כתב העת הזה היה שונה מכל שאר כתבי העת שהיו מונחים
בערמה: הוא היה דהוי במקצת, מלוכלך מסימני ידיים וכוסות קפה
שהונחו עליו, כתוב במהירות, כאילו הכותב רק רצה להיפטר ממנו
כמה שיותר מהר. "יצירתיים, יצירתיים, אבל מלוכלכים כמו
בחירייה", חייכתי אל עצמי.
"פרק ראשון - הלורד בעל ניחוחי הפרחים" צעקה הכותרת בעמוד
השלישי בירוק מזעזע. העברתי עוד דף ועוד דף מנסה להבין את
המשמעות של הסיפור. מנסה לקלוט את הרבדים המרכיבים אותו. "אולי
מדובר במחאה על הממשל?", חשבתי.
אבל לא, זאת לא הייתה מחאה. זה היה משהו מוזר שאינו בר פענוח.
ואני, אני אוהבת אתגרים. כל פרק נראה פחות מוזר מקודמו. סיימתי
את כתב הע.. זהו היה - ללא צל של ספק - כתב העת המוזר ביותר
שקראתי מעודי, ואני עורכת כבר 25 שנה. סגרתי את חבילת הדפים
המודפסים שהיו מגואלים בסימני שמן וקפה. שמתי לב שהכותב בחר
לציין את שמו בתור שם עט. זה לא היה שם אמיתי, אלא אם אתם
מכירים מישהו בשם "המוסקטר שברח מרומא".
"אולי הוא איטלקי?" חשבתי. אני כזאת חסרת יצירתיות לפעמים. אם
רשום לי רומא אני חושבת על איטליה. הולכת ישר לאופציה הראשונה.
לברור מאליו. כמו לשחק משחק אסוציאציות ולומר לי "עיפרון". אני
ישר אומר "מחדד" או "מחק". כזאת אני לפעמים; צפויה כמו זריחת
השמש.
כמו חיים יבין במהדורת החדשות של ערוץ 1 (מבט למי שלא מכיר).
עברתי לכתב העת הבא, ולזה שאחריו. 13 שעות תמימות של קריאה.
כמות בלתי נתפסת של מילים דימויים ומטאפורות על קיפודים
ואבירים שמריחים כמו נרקיסים.
ופשוט הרגשתי כאילו אני עפה בין הדפים. קראתי ספר אחרי ספר
ובכל דף שהעברתי נבלעתי יותר ויותר לתוך עולם הדמיון. כל עמוד
ועמוד גמעתי בשקיקה, מצפה להגיע אל נקודת השיא שבסופו.
אבל משהו הציק לי. כתב העת "הלוחם בורוד". מסרב להרפות. מסרב
לתת לתבונה שלי לפסוח עליו מבלי להבין את כל רבדיו הגלויים
הסמויים והעוד יותר סמויים. לא נותן לי לחמוק לכתב עת נוסף,
מצפה ממני להקדיש את כל כולי לספר שנכתב בעילום שם. ספר שמספר
על אבירים ולוחמים בורוד. מסרב לתת לי להריח מצופו המתוק של
ספר טרי אחר.
דורש ממני לפצח את האגוז.