היא שומעת אותם מדברים עליה, שם, מן הצד האחר. מה הם רוצים
ממנה? למה הם לא עוזבים אותה לנפשה? הם הרי לא מכירים אותה,
מעולם לא ראו אותה, אפילו שם אין להם בשבילה.
"היא מתעכבת", היא שומעת אותם אומרים, "אם לא תתחיל במסע,
ניאלץ להתערב."
חוצפנים!!!
היא משתכשכת לה במים החמימים, נחושה בדעתה להתעלם מהם. טוב לה
פה ואין לה שום כוונה לעבור אל הצד האחר. היא יודעת שיש כאלה
שמחכים בקוצר רוח לעבור הלאה, אבל לא היא. אין לה מה לחפש שם,
היא עדינה מדי, צעירה מדי בכדי לצאת למסעות ארוכים. החיים
הקשים שבצד ההוא, הם לא בשבילה. יש כאלה שיאמרו שהיא עקשנית,
אחרים יאמרו מפונקת, או אולי אפילו תלותית, אבל היא אינה נותנת
דעתה, לא לאלה אף לא לאלה. היא נאחזת בכל כוחה בעולמה הטוב
והמוכר. אין לה כל רצון בשינויים.
מוקדם יותר היה נדמה לה כי עולמה עומד להיחרב. שרשרת של רעידות
גרמו לליבה לפעום בעוז בעוד הדפנות מתקרבות אליה, לוחצות,
מאיימות למעוך אותה תחתיהן. אך עתה חזרה השלווה לעולמה, הכל
רגוע והיא שוב משכשכת לה בשקט, רגועה.
היא עלתה במשקל בזמן האחרון, אין בכך כל ספק. פעם הייתה יכולה
להתגלגל בפראות בתוך המים, היה לה מקום וחופש לפעול, אך עתה,
כל תנועה, כל ניסיון לשינוי תנוחה גורם לה להתנגש בדופן. היא
עלתה במשקל והעולם מתחיל להיות לה קצת צפוף. ובכל זאת, חמים
ונעים לה פה. היא מרגישה מוגנת. קולות הרקע הקצובים משרים עליה
שלווה. לא, אין לה שום כוונה לעזוב.
קול פקיעה מחריד אותה משלוותה. לפתע מתרוקנים המים סביבה, היא
לא רואה איך, היא לא יודעת להיכן, אבל המים שכל כך אהבה אינם.
זה הם! אלה מן הצד האחר. הם רוצים להכריח אותה לצאת למסע. הם
רוצים להכריח אותה לעבור לצד שלהם. היא לא תיתן להם. הם חושבים
שהיא מפונקת, שהיא חסרת ישע? היא תראה להם, היא תילחם.
היא מנסה בכל כוחה להיאחז בדפנות, אבל הן חלקות מדי וידיה לא
מוצאות שום נקודת אחיזה. הפחד מתחיל לאחוז בליבה. לפתע מתחילות
שוב הרעידות. הפעם, בלא המים שיגנו עליה, החוויה הרבה יותר
מפחידה. היא מרגישה איך הדפנות נלחצות אליה, בכוח, מכווצות את
עולמה, כאילו אומרות לה לכי כבר, צאי למסע. היא עושה עוד מאמץ
אחרון להחזיק מעמד, אך נדמה שאין לה עוד כל ברירה. עולמה, כפי
שהכירה אותו אינו קיים עוד, אם תישאר כאן עוד, זה יגמר ברע.
היא יכולה לשמוע את לעגם של אלה מן הצד האחר, צוחקים לה על
ניסיונה להתנגד, מחככים ידיהם בהנאה למחשבה על כך שעוד מעט
תעבור אליהם. רשעים שכמותם. לא חשבו אפילו לשאול לדעתה. כאילו
הייתה רכוש שלהם.
היא מכניסה את ראשה אל תוך התעלה. צפוף כאן. היא צריכה להידחק.
הלחץ על ראשה מרגיז אותה, אך מאחוריה ממשיכות דפנות עולמה
להתכווץ וללחוץ עליה ביתר שאת. אם לא תמשיך במסע לא תוכל עוד
לעמוד בלחץ. היא נאבקת על חייה, דוחפת קדימה בכל כוחה, מנסה
להגיע לשם, אל הצד האחר, אל המקום שמעולם לא הייתה בו ובכל זאת
הוא מעורר בה סלידה.
לפתע היא מרגישה באוויר הקר המכה בפניה, היא כבר בקצה, עוד קצת
והיא מגיעה. מן העבר השני היא יכולה לראות את וועדת קבלת הפנים
מחכה לה. "אני רואה את הראש", אומר אחד מהם ולפני שהספיקה
להגיב היא מרגישה את ידיו אוחזות בראשה, מושכות, עוזרות לה
להיחלץ מתוך התעלה.
ברגע הראשון היא שותקת בהלם. מנסה להחדיר אוויר לריאותיה. אך
אז, ברגע שהסדירה את נשימתה, היא מתחילה לצעוק עליהם, נותנת
להם להבין בדיוק מה דעתה על כך שהכריחו אותה לעבור את המסע, על
כך שהחריבו את עולמה.
אך הם, דומה כי אינם נבהלים מצעקותיה, כאילו ציפו לכך שתמחה.
חלקם אפילו מחייכים בשביעות רצון. ריבונו של עולם, לאן הגעתי,
היא חושבת. איך אחיה כאן, עם כל הרשעות, הקור, האטימות?
אחד מהם, גבר שמעולם לא ראתה, אך נדמה לה כי את קולו שמעה לא
פעם, מן הצד האחר, בזמן שהייתה עוד בעולמה, לוקח אותה אל ידיו,
עוטף אותה בחום, מאמץ אותה אל חזהו, לוחש לה דברי הרגעה. היא
חייבת להודות שזה נעים. לאט לאט היא חדלה ממחאתה. אולי זה לא
כל כך נורא, היא חושבת, אולי אוכל בכל זאת להתרגל לחיות איתם
כאן.
קשיי המסע נותנים בה את אותותיהם והיא מרגישה את העייפות
משתלטת עליה. כל כך נעים וחם כאן בזרועותיו, היא חושבת תוך
שהיא עוצמת את עיניה ונרדמת עליו.
תם המסע. ולמרות שעדיין אינה יודעת, הנה, רק עכשיו, החל מסע
חדש. |
