פאנפיק מתורגם של הארי פוטר.
שיפ: ג'יימס/לוציוס, סוורוס/לוציוס
דירוג: R
הסיבה האמיתית לכך שסוורוס סנייפ בחר בדרך אוכלי המוות: אהבה,
חיים ולוציוס מאלפוי.

התרגום נעשה ופורסם באישור מחברת הפיק.
(הפיק המקורי באנגלית -
http://rhysenn.morethanart.org/harrypotter/essence.htm)


חלק 1

סנייפ ישב על מיטתו, ער, מתבונן בשעון שעל הקיר.

השעה הייתה אחרי אחת בבוקר, ולוציוס עדיין לא חזר. הוא הרגיש
את הזעם המריר גואה בתוכו; זעם מאכל ומעוות ששכן בו כבר הרבה
זמן, מחסל את נשמתו באיטיות, ניזון יותר ויותר בכל לילה שבו
הוא נשאר ער, מחכה.

וזה כאב. אפילו אחרי כל כך הרבה פעמים, אפילו אחרי שהוא נשבע
שלא אכפת לו מספיק כדי שזה ישנה משהו, זה עדיין כאב. זה כאב כל
כך, ולא היה שום דבר שיכול היה לעשות בקשר לזה.

סוורוס לא היה רגיל להרגיש כל כך פגיע. הוא לא היה רגיל לאבד
שליטה על רגשותיו, וזה הפחיד אותו כמעט כמו שזה הכעיס אותו.
לוציוס מאלפוי לא שווה את כל זה. או אולי כן?

סנייפ חייך חיוך ציני, ונזכר בשפתיים של לוציוס על הגוף שלו,
נזכר כמה טוב זה הרגיש להחזיק אותו ולקחת אותו לאט, בחדירות
נוקשות... סנייפ טלטל את ראשו כדי למחוק את מחשבותיו כשהוא
הרגיש דחף עיקש מתחיל להתעורר בתוכו.
לוציוס תמיד גרם לו להרגיש ככה - גם כשהוא לא היה בסביבה כדי
לשכך את התשוקה.

סוורוס נעמד בשקט על רגליו, ויצא מחדר השינה בחזרה לחדר
המועדון של סלית'רין. הוא היה ריק, השקט המסתורי משקף את החלל
הריק בתוכו. אפילו האש לא דלקה; החדר היה קר וחשוך, והוא היה
לבד.

זה היה מייסר לחכות, והדקות עברו באיטיות כואבת. זה היה אפילו
יותר מענה לחשוב על לוציוס, לחשוב על מה הוא עושה ברגע זה,
בזמן שהוא, סוורוס, יושב ומחכה לו כמו כלבלב חולה אהבה. אבל
כלבלבים חולי אהבה לא הרגישו את הזעם החזק הזה נבנה בתוכם; לא
הרגישו את המחושים הרצחניים של הנקמה מקיפים את האהבה שמעורבבת
בשנאה. כלבלבים חולי אהבה ראו רק את אור השמש והרומנטיקה, אבל
סוורוס כבר עבר את השלב הזה לפני הרבה זמן. למעשה, הוא אפילו
לא זכר שהוא חווה את השלב הזה.

זה לא התחיל כמו שהוא התכוון שזה יתחיל - הוא התחרט על זה. זה
היה כל כך פזיז ולא מתוכנן - שום דבר חוץ ממה שתוצאות הרסניות
יכלו לפתור, ולמען האמת, זה היה מהלך סרק כואב.

זה היה בסוף השנה השישית שלהם, ובמסיבת סוף השנה של סלית'רין
היה יותר מדי אלכוהול. הוא היה שיכור, ולוציוס היה, ובכן, שם.
לוציוס מעולם לא דיבר על זה אחר כך; גם הוא לא. זה נהיה הסדר
קבוע עבורם, כמעט כל לילה שני. סוורוס לא רצה שזה יהיה ככה,
אבל בכל פעם שהוא ניסה להעלות את הנושא, לוציוס רק נענע את
ראשו והשתיק אותו עם נשיקה. וסוורוס רק עצם את עיניו וניסה
לשכוח, ניסה להכריח את עצמו לקבל את הדרך שבה הם ביחד. הוא
קיבל את הגוף של לוציוס, אחרי הכול - זה לא מה שהוא תמיד רצה?

אבל הוא רצה יותר. הוא רצה את לוציוס, רצה אותו בתור בן אדם,
ולא רק את הגוף שלו.

סנייפ נענע את ראשו, מבט מריר מופיע על פניו העייפות. ועכשיו
אפילו את הגוף של לוציוס לא היה לו, לא בלעדית. הוא אפילו הקיא
פעמיים בגלל המחשבה הזאת, המחשבה שלוציוס עושה את זה עם מישהו
אחר - ומכל האנשים עם ג'יימס פוטר.
זה החליא אותו עד העצם, ואפילו עכשיו סוורוס הרגיש גל של בחילה
מהרעיון של זה, מהרעיון שג'יימס פוטר בטח דופק את לוציוס, את
לוציוס שלו, ברגע זה. הידיים של סוורוס נלפתו אינסטינקטיבית
לאגרופים, והוא חשב על כמה הוא היה רוצה להכות איתן את פניו של
פוטר.

לפתע הוא הזדקף; בדממה המהדהדת הוא שמע קול של טפיפות רגליים
בכניסה למרתפים של סלית'רין. כמה רגעים לאחר מכן לוציוס נכנס
לחדר המועדון, צלו מופיע כנגד אורם העמום של הלפידים שהאירו את
המסדרון בחוץ. לוציוס היה לבוש בגלימות שלו, למרות שהשער
הבלונדיני החלק שלו היה פרוע.

עיניו של סוורוס הצטמצמו, והוא נעמד על רגליו בשקט. לוציוס לא
ראה אותו; הנער השני צעד בזהירות לאורך חדר המועדון, מנסה
לעשות כמה שפחות רעש, הולך לכיוונו של סוורוס שעמד חבוי
בצללים.

כשלוציוס עומד בערך מטר ממנו, ידו של סוורוס נשלחה קדימה ולפתה
את זרועו. לוציוס השמיע צרחה חנוקה של הפתעה - סנייפ משך אותו
בחוזקה אל הצללים, ודחף אותו כנגד הקיר של חדר המועדון.

"איפה היית, לוציוס?" סוורוס שאל בקשיחות, דוחף את כתפיו של
לוציוס אחורה ומצמיד אותו לקיר. הוא ידע את התשובה לשאלה שלו
לפני שלוציוס ענה.
לוציוס נרגע מההלם הראשוני במהרה; הוא החזיר לסוורוס מבט זהה.

"אתה באמת רוצה לדעת?"

"אתה היית איתו, נכון?" מרירות חלחלה לתוך טון הדיבור של
סוורוס, שרעד מזעם מודחק. "מזדיין עם הבן זונה המתועב הזה."

"ויש לך בעיה עם זה?" לוציוס תפס את מבטו של סוורוס, רגש בלתי
מזוהה מבזיק בעיניו האפורות.

"בטח שיש לי, לעזאזל." סוורוס ירק, מטלטל את לוציוס בפראות.
"אתה חושב שאני לא אעשה כלום כשאני אראה אותך מזדיין עם פוטר,
ואחרי זה זוחל אליי?"

"אף פעם לא הזמנתי אותך לראות, אבל אתה יכול בפעם הבאה, אם בא
לך."

"לך להזדיין, לוציוס." עיניו השחורות והקרות של סוורוס בהקו
בזדוניות. "אתה סתם זונה זולה, אתה יודע את זה?"

"אבל אתה לא יכול לקבל מספיק, נכון סוורוס?"

פיו של סוורוס היה קו דק ואכזרי למראה - ההתגוננות של לוציוס
עצבנה אותו, והוא לא התכוון להרפות מהנושא בכזאת קלות. הוא
יכול היה להרגיש את התשוקה חסרת המנוחה מתעוררת בתוכו, ואחריה
תחושות הפגיעה, הכאב והכעס שלוציוס אף פעם לא נכשל לעורר.

קולו היה חסר רגשות כשהוא דיבר שוב.
"אתה צודק. אני אף פעם לא יכול לקבל מספיק, וגם אתה לא."

סוורוס דחף את לוציוס למטה, קורע את גלימותיו בעודו משטח אותו
על הרצפה. לוציוס לא התנגד כשסוורוס תלש את גלימותיו, מצמיד
אותו בכוח על בטנו לרצפת חדר המועדון הקרה. הוא לא הוציא קול
כשסוורוס לקח אותו בפראות, בלי הכנה, בדחיפות קשות ואלימות.
הוא לא אמר דבר כשהוא נעמד על רגליו לאחר שסוורוס סיים, מושך
את גלימותיו מסביב לגופו הרועד, החושך מחביא את בושתו, כשהוא
הלך לחדר השינה בלי אפילו מבט חטוף לאחור.

סוורוס הסתכל על דמותו של לוציוס הנסוג. הוא התיישב על הרצפה,
גופו כפוף, רוצה להמשיך, כשהוא צפה בלוציוס נכנס בשקט לחדר
השינה ומחוץ לטווח ראייתו. הוא עדיין הרגיש כל כך לא מסופק,
וכשהגלים של העונג הפיזי שככו, הריקנות שהוא הרגיש הייתה חזקה
מתמיד.

הוא שנא את לוציוס. הוא שנא להיות במקום השני, להמשיך מאיפה
שג'יימס פוטר סיים. הוא כמעט יכול היה להריח את ריחו של ג'יימס
ספוג בגופו של לוציוס, וזה הגעיל אותו, גרם לו לרצות לפגוע
בלוציוס על כך שהוא התרחק ממנו, על כך שלא היה נאמן. העובדה
שלוציוס היה איתו לפני שהוא הלך לג'יימס לא שינתה כלום - זה
עדיין הכאיב לראות אותו יוצא מהמיטה והולך, כשהוא יודע שהוא
הולך לבלות את שאר הלילה עם ג'יימס.

בכל אופן, זה שרף כמו אש בחזה שלו, וסוורוס הרגיש כאילו הוא
עומד להיחנק למוות בכל פעם שהוא ראה את לוציוס עוזב או חוזר,
בכל פעם שהוא אפילו חשב על כך שהוא עם ג'יימס.

סוורוס קבר את פניו בכפות ידיו. זה כל כך כאב, ואין שום דבר
שהוא יכול לעשות כדי לשכך את הכאב.

לעזאזל איתך, לוציוס, הוא זעק בתוך תוכו. לעזאזל איתך שאתה
גורם לי להרגיש ככה.

לוציוס התכרבל במיטתו, מושך את השמיכה מעל ראשו. הוא תמיד ישן
בצורה הזו, מאז שהוא היה צעיר; מתחבא ממשהו, חוסם את שאר העולם
ממנו.

כל הגוף שלו דאב, וכאב מתמשך כרסם בו. יותר מדי מכל דבר שהוא
זה לא טוב, וכשדופקים אותך פעמיים בשעה, הפעם השנייה פראית
במיוחד, אין סיכוי שתרגיש טוב במיוחד אחרי זה. הוא חיכה לשמוע
את צעדיו של סנייפ נכנס לחדר השינה, מקווה שהוא יילך למיטה שלו
ולא יבוא אליו שוב, אבל סנייפ לא חזר במשך הרבה זמן.

הוא עדיין יכול היה לשמוע את הקול הקר והמלגלג של סנייפ
בראשו:
"אתה צודק. אני אף פעם לא יכול לקבל מספיק, וגם אתה לא."
שם סוורוס טעה, לוציוס חשב בעצב, רק שהוא לא העז להגיד לו את
זה, לא כשסוורוס היה במצב רוח כזה הפכפך. הוא לא אהב את זה
בכלל, לא כשסוורוס היה במצב רוח מסוכן כזה, לא כשהוא התכוון
להכאיב לו במקום לאהוב אותו.

סוורוס היה אדם כל כך מורכב, לוציוס חשב. הוא תמיד היה מעוניין
בו - סוורוס היה חכם, רגוע, תמיד שנון וחד כשהוא מדבר. הוא
תמיד הרגיש חיבה סודית לסוורוס, למרות שהוא לא הראה את זה.
סוורוס היה כל כך בלתי מובן; לוציוס אף פעם לא ידע אם הוא
מרגיש את אותו הדבר כלפיו, אז הוא לא אמר כלום על העניין, עד
סוף השנה שעברה, במהלך המסיבה.

סוורוס בא אליו קודם; לוציוס היה, בלשון המעטה, מאוד מופתע.
הוא חשב שבטח זה קשור לאלכוהול, אבל הוא נענה בכל זאת, והם
שכבו ביחד בפעם הראשונה בלילה הזה. זה היה מלא תשוקה, מלהיב,
וגם זמני. אחרי שזה נגמר, המציאות נחתה על שניהם, ואף אחד מהם
לא רצה לדבר על זה.

כשהדבר המעשי ביותר שהם יכלו לעשות היה להאשים בזה את האלכוהול
ולשכוח מהעניין, הם לא עשו זאת. הם המשיכו עם זה, זאת הייתה
מעין סערה שלא ניתנת לעצירה ברגע שהיא תפסה מספיק כוח כדי
לקרוע את פני השטח. לוציוס מצא את עצמו נמשך למערכת היחסים,
הרגשות הרדומים שלו כלפי סוורוס לפתע מתעוררים, מלאים בתשוקה
הכמעט מדי לילית שלהם, וזה הפחיד אותו.

זה הפחיד אותו כי הוא לא ידע מה סוורוס חושב. הוא לא ידע אם
סוורוס ממשיך עם כל העניין רק בגלל הסקס, והוא פחד ליפול עמוק
יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו מבלי לאבד שליטה. סוורוס אף
פעם לא אמר כלום; אף פעם לא לחש מילים עדינות כשהם עשו אהבה
ולא דיבר הרבה אחרי זה.

לוציוס נכנס לפאניקה, לא רוצה להיות מעורב מדי. והוא הלך משם,
מחפש הסחה ממה שלאט לאט נהפך להיות מערכת יחסים מאוד מסובכת.

והוא מצא את ג'יימס.

עם ג'יימס זה היה שונה לגמרי. זה היה קשר אסור, מה שגרם להכל
להיות אפילו יותר מרגש, ושניהם לקחו את זה בתור מה שזה היה -
רק הסקס. זה היה פשוט ולא מסובך. ג'יימס יצא עם בת, אבל אפילו
הוא לא יכול היה להתנגד לפיתוי כזה, וכך גם לוציוס.

ג'יימס היה כל כך שונה מסוורוס. ג'יימס היה נעים הליכות וידע
את כל המהלכים - המאהב המושלם, אם תרצו, עם כל המילים עוצרות
הנשימה ועם כל הנשיקות שגורמות ללב לפעום מהר. ג'יימס היה גם
עדין בצורה בלתי תיאמן, תמיד שואל אם זה מרגיש בסדר, אם זה טוב
בשבילו.

סוורוס, מצד שני, היה הרבה יותר עז, ומלא תשוקה - זה היה
בזריזות הזאת, ברגעים המחוממים האלה, כשסוורוס דוחף בתוכו,
שלוציוס יכול היה איכשהו להרגיש שסוורוס אוהב אותו, למרות שהוא
אף פעם לא אמר את זה במילים. זה היה כאילו סוורוס חשף את הנשמה
שלו כשהוא חלק את גופו, ולוציוס יכול היה להרגיש את הלהיטות
באופן הכמעט נואש שבו סוורוס החזיק אותו קרוב.

אבל זה היה ההבדל - ג'יימס תמיד גרם לו להרגיש בטוח. סוורוס אף
פעם לא גרם לו להרגיש ככה.
לוציוס נאנח, ועצם את עיניו.
הוא רצה שהדברים לא יהיו כל כך מסובכים, כל כך כואבים; אבל
דברים בעלי משמעות לא באו בדרך כלל בכזאת קלות.



חלק 2

סוורוס ולוציוס הלכו זה לצד זה, לא מדברים, בדרכם לשיעור הבא
שלהם:
שיקויים כפול עם הגריפנדורים.

סוורוס שנא שיקויים מהסיבה הזאת, למרות שהוא הצטיין בנושא. הוא
שנא להיות באותו חדר עם ג'יימס פוטר, לראות אותו מביט בחטף
בלוציוס ומחייך בחשאיות. הוא שנא כשלוציוס חייך בחזרה, בגלל
שזה היה תמיד חיוך יפה ואמיתי, ולוציוס אף פעם לא חייך אליו
ככה, לא במשך הרבה זמן.

לוציוס הגניב מבט אל סוורוס, שם לב למתח בפניו ולעמידתו
הנוקשה. הוא לא העז לדבר עם סוורוס, לא כשהוא היה במצב רוח כל
כך מסוכן, ולוציוס לא היה צריך לחשוב הרבה כדי לזהות מהי הסיבה
לכך.

העניינים רק החמירו כשג'יימס הופיע מעבר לפינה, מחזיק ידיים עם
החברה שלו, לילי אוונס.

עיניו השחורות של סוורוס הצטמצמו כשהוא ראה את ג'יימס מתקרב,
והזעם האלים תסס בתוכו, מאיים לרתוח ולגלוש כל רגע. ג'יימס תפס
את מבטו המאיים והחזיר לו את אותו המבט, כמעט מתריס, לועג לו
בשקט.

אגרופיו של סוורוס נלפתו, והוא הרגיש את עצמו רועד מזעם.

ג'יימס לגלג עליו, והמבט הקצר יודע-כל שהוא שלח לכיוונו הספיק
כדי לדחוף אותו לקצה, כדי לפוצץ את הכאב ואת המרירות שהיו
עצורים בתוכו.

לפני שסוורוס הספיק לחשוב על מה שהוא עושה, הוא תפס את לוציוס
המבוהל בכתפיים, מצמיד אותו לקיר. נשען קדימה, הוא תפס את
שפתיו הלא מגיבות של לוציוס בנשיקה פראית וחזקה, שם במסדרון,
מול כולם, והכי חשוב - מול ג'יימס פוטר.

הוא נישק את לוציוס מאוד חזק, כמעט באכזריות, בלי אהבה או רכות
ניכרת במחווה הכוחנית. המטרה שלו הייתה פשוט לסמן את רכושו,
לסמן את לוציוס כשלו.

לוציוס לא התנגד, וסוורוס יכול היה להרגיש את הרפיון בגופו
כשהוא הצמיד אותו בנחישות כנגד הקיר.

לוציוס עצם את עיניו, בולע את ההשפלה שלו, מכריח את עצמו לא
להירתע מפיו הנוקשה של סוורוס. הוא יכול היה להרגיש את כולם
בוהים בהם, ולחייו הסמיקו מבושה. לוציוס המשיך עם העניין בשקט,
וכשסוורוס סוף סוף שחרר אותו, הוא נשף אנחת רווחה. הוא הוריד
את מבטו לרצפה, נבוך, לא מסוגל להסתכל למעלה אל ג'יימס או אל
כל אחד אחר.

סוורוס הביט בג'יימס במבט ניצחון; ג'יימס שחרר את ידה של לילי
והתקדם קדימה, נראה מאוד כועס.

"תשאיר את הדברים מהסוג הזה במרתפים, סנייפ," ג'יימס נשמע
מוגעל. "לא במסדרונות."
"כן, ככה אתה אוהב לשחק, נכון פוטר?" סוורוס השיב בקול נמוך,
אבל חזק מספיק כדי שגם לוציוס וגם ג'יימס יוכלו לשמוע. "בשקט,
רחוק מכל האחרים, רחוק מחברה שלך..."

מבט מוזר הופיע על פניו של ג'יימס.

"אני מזהיר אותך, סנייפ..."

"לך להזדיין, פוטר." סוורוס ירק, עיניו מבזיקות ברשעות. "כדאי
שתעזוב אותו, אחרת..."

לוציוס העיף מבט מודאג מסביב - כל התלמידים במסדרון הביטו בהם,
נראים מבולבלים כי הם לא יכלו לשמוע מילה ממה שג'יימס וסוורוס
החליפו.

"אחרת מה, סנייפ?" ג'יימס סירב לוותר, עיניו נדלקות כאילו באש.
"אתה מגעיל, אתה יודע את זה? מה שכרגע עשית לו היה הדבר הכי
מתועב, הכי דוחה-"

זה עשה את זה.

עם נהמה גרונית, סוורוס שיגר את עצמו קדימה, תפס את גלימותיו
של ג'יימס, והחטיף לו אגרוף בפנים. ג'יימס השתטח לאחור בפעולה
של הגנה עצמית, ושניהם התרסקו אחורנית בתסבוכת של איברים,
שולחים מכות עיוורות וקללות אחד לשני. כמה בנות צרחו וכמה
תלמידים ברחו אחורה כשסוורוס וג'יימס נאבקו על הרצפה באמצע
המסדרון.

"תפסיקו עם זה!" לוציוס צרח, תופס את גלימותיו של סוורוס, מנסה
למשוך אותו משם. "רד ממנו, סנייפ! תפסיק עם זה!"

עם משיכה חזקה, לוציוס הצליח לבסוף להוריד את סוורוס המרביץ
מג'יימס, קורע את גלימותיו תוך כדי תהליך. סוורוס התנשם כמו
משוגע, ידיו עדיין מכווצות לאגרופים, פניו אדומות מהכעס
ומהמאמץ. חבורה גדולה החלה להיראות על עצם הלחי השמאלית שלו.

על הרצפה היה ג'יימס, עיניו רושפות בכעס, ונראה כאילו הוא מוכן
להמשיך לריב עם סוורוס במשך עשר דקות נוספות. שפתו הייתה
חתוכה, והוא הביט בסוורוס במבט ארסי כשלילי מיהרה אליו וריסנה
אותו אחורה.

"זה מספיק." סיריוס בלק צעד קדימה באומץ, נעמד בין סוורוס
וג'יימס, שניהם עדיין מביטים בכעס אחד בשני. הוא הביט בג'יימס.
"תעזוב את זה, ג'יימס." הוא הסתובב והסתכל בזדוניות בסוורוס
ולוציוס. "תסתלק מפה, סנייפ."

לוציוס אף פעם לא היה רגיל להקשיב להוראות של סיריוס, אבל
עכשיו הוא הקשיב. הוא משך בכוח את סוורוס משם, דחף אותו במורד
המסדרון הרחק מג'יימס ומהאחרים. כשהם נעלמו בסיבוב, הרחק
מראיית הציבור, לוציוס שחרר את אחיזתו בסנייפ ודחף אותו חזק.

"מה לעזאזל זה היה?!" לבו של לוציוס עדיין דפק בחוזקה. "מה
חשבת שאתה עושה, שהרבצת לג'יימס ככה מול כולם?"

סוורוס הביט בו במבט ספקני.

"אתה עדיין מגן על פוטר? מה הבעיה שלך, לוציוס?"

"אני לא מגן עליו!" לוציוס צרח, מאבד את עשתונותיו. "אני לא
מגן על אף אחד! ומה הבעיה שלך, סוורוס? למה היית צריך לנשק
אותי ככה לפני כולם?"

"בגלל שאתה שלי, לוציוס, ופוטר צריך לדעת את זה, לעזאזל!"
סוורוס צעק בחזרה.

"לא, אני לא." לוציוס הביט בסוורוס, קולו רך. גופו רטט מרגשות
עצורים, אבל קולו הצליח להישאר יציב. "אני לא שלך."

אחרי זה, לוציוס הסתובב והלך משם, משאיר את סוורוס להסתכל
אחריו, הכאב גלוי בעיניו.

סנייפ זעם. הוא בהחלט היה מרוגז - על עצמו, על ג'יימס, על כל
דבר. והוא הוציא את זה על לוציוס.

מאוחר יותר באותו לילה, סוורוס דחף את לוציוס לחדר השינה שלהם,
טורק את הדלת מאחוריהם ונועל אותה. לוציוס הסתכל אחורה עליו,
פחד בלתי מובן מעורבב עם נצנוצי התנגדות בעיניו. וסוורוס הסתכל
עליו וחשב כמה הוא שונא את לוציוס, למרות שלא כל כך כמו שהוא
אהב אותו.

הוא דחף את לוציוס על המיטה כשפניו למטה, ידיו מחליקות על גופו
הגמיש של לוציוס, קורעות ממנו את הגלימות. לוציוס שכב דומם
לגמרי, כמו שהוא תמיד עשה, לא מגיב, לא מתנגד. זה הכעיס את
סוורוס אפילו יותר, בגלל שהוא חשב שלוציוס הרבה יותר פעיל
כשהוא היה עם פוטר.

לוציוס הרגיש את ידיו של סוורוס מטיילות על גבו, ואת הכאב
העדין והעוקץ כשציפורניו שרטו את עורו החשוף. לוציוס לא הגיב
כשסוורוס עלה עליו, הפריד את רגליו, והוא נשך את שפתו כשהוא
ניסה לחשוב על משהו אחר, לא על ג'יימס, אלא על הדרך שבה הם היו
פעם, הוא וסוורוס, כשסקס לא היה רק משחק אכזרי של כאב.

סוורוס דפק אותו חזק ועמוק, ולוציוס חפר עם אצבעותיו בסדינים,
מנסה לנשום רגיל, מנסה לשווא להתעלם מהכאב המעורבב בעונג. הוא
הרגיש את ידיו של סוורוס על המותניים שלו, תופס חזק מהנחוץ,
חובל אותו, מכה בירכיים שלו באופן די הגנתי.

לוציוס עצם את עיניו, וניסה לא לחשוב על כל זה. הכאב הפיזי לא
היה הדבר שהכי הכאיב לו.

כשזה נגמר, לוציוס החליק בשקט מחוץ למיטה, מנער ממנו את חיבוקו
של סוורוס.

"לוציוס." סוורוס הסתכל עליו בחדות, ולוציוס הכריח את עצמו
לפגוש את מבטו. "תפסיק להיפגש עם פוטר. לא תהיה לך עוד פעם
איתו, אתה מבין?"
האיום המוסווה בקולו של סוורוס שלח צמרמורות במורד עמוד השדרה
שלו, אבל הוא נאבק לא להראות רגש. הוא הסתכל במבט רגוע בחזרה
אל סוורוס, עיניו מכוסות בריקנות אטומה.

"כן תהיה," הוא ענה בפשטות, לפני שנעמד על רגליו והלך משם.
"לילה טוב, סוורוס."

לוציוס הלך לבקר את ג'יימס ביום למחרת, בערב, בדיוק לפני שהיה
לג'יימס אימון קווידיץ'. הם נפגשו בכיתה נטושה בקומה החמישית
כשהשמים החלו להחשיך.
לוציוס הביט בצלקת הנחלשת על שפתו של ג'יימס כשהנער השני התקרב
אליו.

"אני מצטער על מה שקרה אתמול," לוציוס אמר בצער, מרים את ידו
ובזהירות רבה מלטף בה את שפתו של ג'יימס. "סנייפ לא היה צריך
להרביץ לך - הוא אידיוט."

ג'יימס חייך. "זה הדבר המדויק ביותר שאי פעם אמרת עליו."

"ובכן, אם אתה מודאג מכך שהוא יספר ללילי, אתה לא צריך - אני
אוודא שהוא לא יספר." לוציוס נשמע בטוח, הוא ידע שאם הוא
יתעקש, סוורוס לא יעז להלשין על ג'יימס.

"לא רק מזה אני מודאג." ג'יימס דחף כמה קווצות שער תועות מהשער
הבלונדיני של לוציוס מחוץ לעיניו. "אני מודאג ממה שהוא עושה
לך."

"אל תדאג," לוציוס ענה בקצרה, מפנה את מבטו. "אני יכול לטפל
בזה."

ג'יימס החזיק בעדינות את ראשו של לוציוס עם יד אחת, ונישק אותו
בעדינות על השפתיים. לוציוס הגיב מיד, גופו כמה לכזאת רכות,
והוא החליק את זרועותיו סביב ג'יימס, מושך אותו קרוב יותר,
מנשק אותו בחזרה. שניהם התנודדו לעבר המיטה והתמוטטו עליה,
לוציוס נותן לג'יימס להפשיט אותו, מה שהנער השני עשה בעדינות,
למרות שג'יימס עצר בפתאומיות לזמן קצר כשהוא משך את חולצתו של
לוציוס במעלה כתפיו.

"אלוהים, הוא באמת פוגע בך, נכון?" ג'יימס בהה בכתפיו החבולות
של לוציוס, שם היה אפשר לראות סימני שיניים כמו גם סימני
ציפורניים מצלקים את המותניים שלו וחלקים אחרים.

לוציוס חייך חיוך קטן.

"הוא מהסוג הרכושני, כמו שאתה יכול לראות."

ג'יימס התקומם.

"זה לא תירוץ - באמת, לוציוס, אתה לא יכול לתת לו לעשות את
זה!" הוא נענע את ראשו בתסכול. "תראה, אני לא יכול לחיות עם
זה, אוקיי, שהוא מוציא את זה עליך רק בגלל שאתה איתי."

"אבל אני רוצה." לוציוס דיבר ברכות רבה, וג'יימס היה מבוהל מעט
לראות את הכנות הלא מוגנת בעיניו. "אני פה בגלל שאני רוצה -
בסדר?" הוא התקרב ונישק את ג'יימס בעדינות רבה; ברור שהוא לא
רצה לדבר על סוורוס.

ג'יימס לא רצה לעזוב את הנושא, אבל לא הייתה לו הרבה ברירה
כשלוציוס דחף אותו בחזרה למיטה, בעודו מנשק אותו.

לוציוס עצם את עיניו, וניסה לאבד את עצמו ברגע, לשכוח הכול ורק
לשקוע בתוך התחושות שלו. אבל אפילו החושים שלו לא נתנו לו
לשכוח - הכאב הממושך של פצעים נרפאים עקץ חלושות כאשר ידיו של
ג'יימס רצו על גופו, אפילו שהם זזו בעדינות שסוורוס הפגין
לעתים רחוקות.

הוא לא יכול היה לשכוח, אפילו לא כשהוא היה עם ג'יימס, אפילו
לא כשהוא לקח את ג'יימס. הוא פשוט המשיך לזכור, אפילו כשהוא
קבר את עצמו בתוך ג'יימס, אפילו כשהוא לחץ את שפתיו לעורפו,
טועם את המליחות הקלושה של השכבה הבלתי נראית של זיעה על
עורו.

לאחר מכן, ג'יימס התגלגל והפנה את פניו של לוציוס לכיוונו.
לוציוס הביט לתוך עיניו החומות של ג'יימס; הן היו מלאות בדאגה
אמיתית.

"אני לא אוהב את זה," ג'יימס אמר בנחישות, צופה בתגובתו של
לוציוס מקרוב.
"אני לא אוהב את מה שהוא עושה לך, לוציוס. זה לא צודק ו..."
הוא נענע את ראשו, כאילו מבולבל. "ואני באמת לא מבין מה אתה
רואה באידיוט החלקלק והמתועב הזה."

לוציוס הניח אצבע על שפתיו של ג'יימס.

"אל." הוא נשען קדימה, נישק את ג'יימס קלות על הפה, ואז התרחק.
"תראה, ג'יימס, אל תתערב במה שקורה ביני לבין סנייפ, טוב? זה
עדיף ככה, תאמין לי."

ג'יימס גלגל את עיניו, אבל ויתר.

"בסדר. אבל אני לא אהסס לתת לו אגרוף בעין אם הוא ינסה לבייש
אותך בציבור ככה שוב. אני מתכוון, מי שוכב עם מי זה עניין
לגמרי פרטי."

"אתה שוכב גם עם לילי?" לוציוס שאל שאלה בלתי צפויה.

ג'יימס חייך חיוך קטן.

"למרבה הצער לא. יש לה את העניין של סקס-רק-אחרי-החתונה, אז
חשבתי שלא כדאי לקלקל לה את זה."

"כן, עם הקסמים האישיים שלך מי יוכל להתנגד, הממ?" לוציוס
התגרה.

ג'יימס צחק, ולוציוס חייך. זה היה מדהים כמה נוח הוא למד
להרגיש ליד ג'יימס. הם התחילו בתור מאהבים, אבל בהדרגה הם
נהפכו להיות גם חברים טובים. ג'יימס לפעמים סיפר לו סודות על
לילי או על בעיות אחרות; לוציוס לא היה צריך להגיד את הבעיות
שלו במילים, אבל ג'יימס תמיד ידע והבין.
"מה אתה עומד לעשות בקשר אליו?" ג'יימס שאל ברכות, שם לב להבעה
המהורהרת על פניו של לוציוס.
לוציוס נאנח, ומשך בכתפיו בחוסר ישע.

"אני לא יודע."

עיניו של סוורוס הצטמצמו כשלוציוס נכנס לחדר השינה שלהם מאוחר
יותר באותו הלילה. הו, הוא ידע. הוא ידע שלוציוס בדיוק היה עם
ג'יימס - הסומק הבריא בלחייו העיד על מאמץ מסוג שונה. סוורוס
חרק את שיניו והכריח את עצמו לא להגיב.
אבל הוא לא היה יכול. המילים היו מחוץ לפיו לפני שהוא יכול היה
להחזיר אותן בחזרה.

"למה?" הוא ירק ברשעות. "למה אתה צריך לעשות את זה? מה אתה
רואה באידיוט הזה?"

לוציוס הביט בו ברוגע.

"זה לא עניינך."

"אתה לא מבין?" סוורוס אמר בחדות. "הוא יוצא עם לילי אוונס!
כולם יודעים שהם זוג! הוא פשוט מנצל אותך - הוא לא אוהב
אותך."

לוציוס חייך במרירות.

"וזה מאוד שונה?" עיניו הבזיקו בכאב וכעס כשהוא הסתכל על
סוורוס.

סוורוס הסתכל עליו בזהירות.

"למה אתה מתכוון?"

לוציוס התפוצץ.

"לזה! אתה חושב שאני אוהב את זה? אני אולי הרבה דברים, זונה,
פרוצה, אבל אני לא מזוכיסט. מה שאנחנו עושים - זה לא עשיית
אהבה. אתה מעניש אותי על כך שאני שוכב עם ג'יימס!"

"בגלל שאני שונא את הרעיון שאתה עם מישהו אחר!" סוורוס שאג
בחזרה, הפנים שלו מסמיקות מכעס ותסכול. היו כל כך הרבה דברים
שהוא רצה להגיד ללוציוס, לגרום לו להבין את ההבדל העצום בין מה
שהם חולקים לבין מה שלוציוס התעקש לעשות עם ג'יימס. "והוא בסדר
עם זה בגלל שהוא לא אוהב אותך!"

אחרי הדברים האלה, הוא הסתובב ויצא משם בסערה.

סוורוס הלך לאורך השביל המכוסה ערפל שהתפתל בצורת נחש לאורך
היער. הוא שקע עמוק במחשבות; אבד בתוכן, ליתר דיוק. כל מה שהיה
קשור בלוציוס היה מסובך ללא תקווה, אפילו רק המחשבה עליו.

לוציוס הלך הביתה לחופשת חג המולד - סוורוס לא ידע מתי הוא
חוזר. עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהוא דיבר עם לוציוס, מאז
המריבה שלהם, אבל סוורוס חשב עליו כל הזמן.

תשומת הלב שלו הוסחה באופן מפתיע על ידי צעקה אכזרית, מלווה
בחריקות ובציוצים. סוורוס הביט סביבו אינסטינקטיבית - קצת יותר
למעלה, על צמרת העץ, היה חתול חום, שתקף מה שנראה כמו ציפור
קטנה. כמובן, שידו של החתול הייתה על העליונה, והצווחות של
הכאב שבאו מהציפור ניקבו את אוזניו של סוורוס.

סוורוס התחיל לרוץ קדימה, לעבר הזוג הנאבק. הוא הוציא את
שרביטו במהירות הבזק, ושלח סילון של ניצוצות אדומים וחמים על
החתול. החתול יילל כשהניצוצות החמים פגעו בגבו; הוא קפץ משם,
עקוץ, הביט בפחד על סוורוס וברח במהירות לתוך היער. סוורוס ירה
עוד מטח של ניצוצות ליתר ביטחון, אבל החטיא כשהחתול נעלם בין
השיחים.

הוא כרע ברך ליד שורשי העץ, שם הציפור הקטנה שכבה, מתעוותת
חלושות. ברכיו שקעו לתוך הבוץ הלח, מלכלכות את גלימתו, אבל
סוורוס לא הבחין בזה.
הציפור הפנתה את ראשה מעט, מסתכלת על סוורוס. היא צייצה ציוץ
חלש ומעורר רחמים, ומצמצה פעם אחת. סוורוס ראה שהיא פצועה קשות
- הכנפיים שלה היו בבירור שבורות, ודם טרי דבק בנוצות, במקומות
שבהם שציפורניו של החתול חפרו עמוק. עיניה נראו מעורפלות
ממוות, והיא עצמה אותן, נראית מאוד עייפה.

בעדינות רבה, סוורוס נשען קדימה וחפן את הציפור הפצועה בידיו.
הציפור לא הייתה במצב שבו הייתה לה אפשרות להתנגד. היא רק
צייצה חלושות, בחוסר אונים. סוורוס ערסל אותה בעדינות בכפות
ידיו; הציפור גססה.

תוך שהוא מזיז את הציפור הקטנה לכף ידו השמאלית, סוורוס שלח יד
לתוך כיסו עם ידו הימנית, מוציא את שרביטו. דם מהציפור הפצועה
הכתים את אצבעותיו; הציפור ניסתה ללא הצלחה לנפנף בכנפיה, אבל
נכנעה במהירות, כוחה אזל. היא שכבה בחוסר תנועה בידו השמאלית,
נראית כמעט שלווה.

סוורוס למד קסם ריפוי בשנה שעברה; עכשיו, הוא נגע בעדינות עם
הקצה של השרביט שלו בגופה השבור של הציפור ולחש את הכישוף,
מקווה שהוא יעבוד, מקווה שהוא זוכר אותו נכון.

הקצה של השרביט שלו זרח בזוהר שקוף למחצה, ובהדרגה, הפסים
הארגמניים של הדם דהו לסימנים קטנים של אודם; הזווית המוזרה של
הכנפיים התיישרה, והכנפיים של הציפור הקטנה נפתחו בהתרגשות.

סוורוס נאנח - זה עבד. הוא לא יכול היה להדחיק חיוך קטן,
מרוצה, כשהציפור נאבקה לעמוד על רגליה בידו, עדיין לא יציבה,
כאילו היא רק למדה ללכת שוב.

"עבודה יפה, סוורוס."

הקול המוכר דיבר מאחורי כתפו, וסוורוס היה כל כך מבוהל שהוא
כמעט הפיל את הציפור. הוא הסתובב, נעמד פנים מול פנים עם
לוציוס מאלפוי, שעמד לפניו, הבעה בלתי ניתנת לקריאה בעיניו.
סוורוס נאנח; מתאים ללוציוס להופיע ולהרוס את הרגע הזמני,
השליו, שהוא חווה.

"כבר חזרת, לוציוס?" הוא אמר בתשישות. הוא רצה להוסיף הערה
עוקצנית על ג'יימס, אבל התחרט ברגע האחרון.

"לא ידעתי שאתה אוהב ציפורים." קולו של לוציוס היה רגיל, לא
מסגיר רמז של רגש.

"אני לא. אבל אני גם לא אוהב שחתולים פוצעים אותם." הוא הרים
את כף ידו, שעליה הציפור הקטנה עדיין עמדה על רגליה, והראה
אותה ללוציוס. "וזה רק דרור קטן, הוא צעיר מדי בשביל למות. זה
לא אשמתו - הוא רק היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון."

לוציוס צעד קדימה, וסוורוס לא התרחק; הם עמדו רק סנטימטרים
ספורים אחד מהשני עכשיו. הדרור הקטן עדיין היה בידו הפתוחה של
סוורוס, מצייץ חלושות.

"ראיתי מה עשית, סוורוס," לוציוס אמר ברכות, אש לא רגילה ניצתת
בעיניו האפורות. "אני צפיתי בך מקרוב. היו שני דברים שיכולת
לעשות למען הציפור - " הוא סימן בראשו לכיוון הדרור, "יכולת
להרוג אותה עם לחש מהיר, מהר וחסר כאבים, ולגאול אותה
מייסוריה. או שיכולת לרפא אותה, ולהציל את חייה." לוציוס עצר.
"בחרת לרפא אותה."

סוורוס הפנה את מבטו - הוא לא יכול היה להסתכל לתוך עיניו של
לוציוס, לראות את התשוקה הנדירה שהבזיקה במקום הקור הרגיל; זאת
הייתה העוצמה הרבה שלו שגרמה לסוורוס להתאהב בו מלכתחילה. הוא
לא היה צריך להיזכר בזה, לא עכשיו, לא כשהוא צריך באופן נואש
כל כך לנתק את עצמו.
הוא נאנח.

"אני חושב שכדאי שתלך, לוציוס." המילים כאבו, אבל הוא הכריח את
עצמו להגיד אותן.

סוורוס התרחק, שובר את המגע העז, הלא-פיזי ביניהם. הוא הפנה את
גבו ללוציוס, הולך כמה צעדים במורד השביל ביער, ליד קרחת
היער.

כוחו של הדרור הקטן חזר אליו, והוא נפנף בכנפיו הקטנות בדרך
מלאת חיים למדי. סוורוס הרים את ידו ללא מילים לכיוון השמיים;
הציפור צייצה בשמחה, ועם מה שהוא פירש כמבט אסיר תודה, הדרור
התרומם ונסק לתוך השמיים.

כשהוא עומד על הקרקע, סוורוס קינא בו; איך הוא יכול פשוט לעוף
ולהשאיר מאחור את הזיכרון של ההתקפה האכזרית שלו, איך המוח
הזעיר שלו קרוב לוודאי ישכח את התקרית המצלקת עוד לפני שהיום
יעבור. זה היה כל כך פשוט.

בסיבוב לאחור, סוורוס מצא את לוציוס עדיין עומד שם, נשען כנגד
גזע עץ. הוא נראה מאוד מקסים, עם השער הבלונדיני שלו מוכתם
בטיפות גשם, הצווארון של הגלימה רפוי מסביב לצוואר הדק שלו.
סוורוס מיהר לבטל את הדחף שלו לקחת אותו כאן ועכשיו, על הדשא
הלח, מתחת למחסה של היער.

"האם זה מה שאתה מתכוון לעשות, סוורוס?" לוציוס יישר את מבטו
כשדיבר.

"פשוט לתת לי ללכת, כמו שעשית עם הציפור?"

"הלוואי שזה היה כזה פשוט." סוורוס ענה בכנות, קולו רווי
במרירות.

"זה לא, ואתה יודע את זה." לוציוס ענה. הוא התקרב שוב; סוורוס
הרגיש שדעתו מתערפלת עליו כשהוא שאף את הריח העמום של הפלפל
שבא מגופו של לוציוס, הקרוב קרבה מסעירה אל גופו שלו.

"לוציוס..." סוורוס התחיל חלושות, אבל מילותיו טבעו כשלוציוס
נשען קדימה ותפס את שפתיו עם נשיקה עמוקה ומלאת תשוקה.

סוורוס מצמץ, מבוהל לרגע, אבל גופו נמס במהירות בתוך התנוחה
המוכרת הזאת, וזרועותיו אוטומטית נכרכו סביב מותניו של לוציוס,
מושך אותו קרוב יותר, לוחץ את שפתיהם יחד בנשיקה כמעט נואשת.
זה לא היה מה שהוא צריך, זה היה הדבר האחרון שהוא יכול היה
להרשות לעצמו לעשות, אבל זה הרגיש כל כך טוב, והוא רצה את זה
יותר מכל דבר אחר בעולם...

ככה הוא רצה את לוציוס: מוכן. כנוע. שלו.

לוציוס, בסופו של דבר, משך אחורה; סוורוס פקח את עיניו, מסוחרר
מעונג, וראה את חיוכו הקל של לוציוס, את לחייו החיוורות סמוקות
בגוון אדמדם.
זה היה הזמן הלא נכון והמקום הלא נכון, ולוציוס מאלפוי היה
האדם הלא נכון. סוורוס ידע את זה.

"יש לי משהו שאני רוצה להראות לך, סוורוס."

הבעתו של לוציוס התפכחה, והוא נשמע רציני, מפיג את תקוותיו
הראשוניות של סוורוס לגבי מה שלוציוס אולי רצה להראות לו. גם
המבט בעיניו של לוציוס זעזע אותו - צללים של פחד והיסוס באותם
אירוסים אפורים וטהורים, וסוורוס מיד ידע שזה משהו חשוב.

לוציוס הרים את זרועו השמאלית; סוורוס הביט בה בסקרנות.
באיטיות רבה, לוציוס הסיט לאחור את השרוול של גלימתו, ועיניו
של סוורוס התרחבו בתדהמה כשמבטו נפל על הזרוע החשופה.

"לוציוס!" הוא קרא, מביט בו בספקנות. "מה-" המילים בגדו בו
לרגע, והוא המשיך לבהות בסמל של האות האפל, מעטר ביהירות את
עורו החיוור של לוציוס. "מה לכל הרוחות...?"

לוציוס נד בראשו, ההבעה שלו לגמרי רצינית. סוורוס עדיין הביט
בסמל, מתקשה להאמין למראה עיניו, להאמין שלוציוס באמת הלך ועשה
את זה. כמובן, הוא ידע הכול על הלורד האפל ועל התוכניות שלו
לשליטה עולמית, אבל זה תמיד היה סוג של ידע רחוק - הוא אף פעם
לא שקל באמת להצטרף לתומכים שלו, להפוך להיות אוכל מוות.

"למה?" השאלה הזאת צרבה חזק יותר מהשאר, וסוורוס לא יכול היה
שלא לשאול אותה.

לוציוס חייך חיוך קטן.

"אתה נראה מופתע."

"ברור שאני מופתע! אני לא רואה אותך במשך שבועיים ופתאום אתה
הופך להיות אוכל מוות? למה עשית את זה?"

לוציוס חשב לרגע.

"חשבתי הרבה, וקראתי הרבה בזמן האחרון."

"אתה לא יכול פשוט לקרוא על דברים מהסוג הזה, לוציוס," סוורוס
הפריע.

"תקשיב לי רגע, בסדר?" לוציוס נשם נשימה עמוקה, והמשיך, "זאת
הדרך הכי מעשית ללכת בה, סוורוס, בהתחשב בנסיבות. היא הכי
משתלמת - יש הרבה דברים להרוויח על ידי בחירה בצד הנכון, בחירה
בלשרת את האדון הנכון. זאת הדרך הכי טובה בשבילנו."

"בשבילנו?" סוורוס כיווץ את גבותיו בשאלה.

לוציוס נאנח.

"הלורד האפל רוצה שאני אביא מישהו שיצטרף, מישהו שאפשר לסמוך
עליו, מישהו חכם, מוכשר ושואף ללמוד. קיוויתי... קיוויתי
שתצטרף אליי, סוורוס."

סוורוס חייך חיוך מאולץ וחסר הומור.

"אני? לא פוטר? או ששאלת אותו והוא לא הסכים, ובגלל זה באת
אליי?"

לוציוס נראה פגוע.

"לא, סוורוס," הוא מחה, מנענע את ראשו, טון קולו רמז על תחינה
אילמת. "לא ביקשתי מג'יימס. אני לא רוצה שג'יימס יהיה איתי בזה
- אני בוחר בך."

סוורוס סירב להתפתות להצהרה של לוציוס.

"כן, אתה בוחר בי כשזה מגיע לעשיית אמנויות האופל ולקעקוע
גולגולות על הזרוע, אבל אתה בוחר בפוטר כשזה מגיע לתחום המיטה,
לא כך?"

"אני אפסיק להתראות עם ג'יימס אם אתה רוצה שאני אפסיק," לוציוס
אמר בשקט.

"הו אני מצטער, לא גרמתי לזה להיות ברור מקודם?" סוורוס נשבר
באכזריות, מרגיש את הזעם המוכר מתעורר שוב. "כשהרבצתי לו בגלל
שהוא זיין אותך, זה לא היה סימן ברור מספיק שאני לא רוצה שתהיה
איתו?"

"אני אפילו לא אתקרב אל ג'יימס, אם זה מה שאתה רוצה," לוציוס
חזר, קולו עדיין רך, ואז הוסיף, "אם תעשה את זה בשבילי."

אם תעשה את זה בשבילי. סוורוס בהה בלוציוס כשהוא התקרב שוב,
והוא עצם את עיניו בכניעה כשלוציוס משך אותו קרוב בנשיקה
ממושכת. אני בוחר בך, סוורוס... לא בג'יימס... אם תעשה את זה
בשבילי...

הוא היה מוכן לעשות הכול בשביל לוציוס.

הוא נישק את לוציוס בחזרה, מחומם, נלהב, בעודו דוחף את לוציוס
כנגד גזע העץ, אותו אחד שהוא חילץ ממנו את הציפור הקטנה, והם
התנשקו בלהיטות, כאילו אין מחר, כאילו הרגע הזה היה כל מה שהיה
להם, מה שהיה נכון, בדרך מסוימת. זה היה כל כך חשוף וכנה עד
שזה כאב, אבל לסוורוס לא היה אכפת, כל עוד יש לו את לוציוס,
והיה לו.

הוא אהב את לוציוס כל כך עד שזה כאב, עד שהוא היה מוכן להקריב
הכול רק כדי להיות איתו. זה היה מפחיד, אבל עם זאת משמח. זה
הפחיד אותו, אבל הסכנה והשיכרון ריגשו אותו, ולוציוס דרבן אותו
להמשיך.

והם התנשקו, רואים רק האחד את השני ושוכחים את כל השאר, מתחת
לעץ שבו חיי יצור אחד הוצלו, בזמן שיצור אחר עמד מתחתיו מוכתם
ואחד עומד שם על סף הקרבה שמאוחר יותר הוא יתחרט עליה.

אבל בשביל סוורוס, עכשיו לא היה זמן לחרטות.

זה היה זמן של תשוקה מסנוורת, מוכנות לוותר על נשמתו רק בשביל
לפדות את לבו.

זה היה זמן בשביל לוציוס מאלפוי, האדם היחיד שאי פעם היה לו
אכפת ממנו, המהות של התשוקה שלו.