(נכתב בהשראת הסרט "מציצים")


ישנה ברוח של הבוקר
הרגשה של חוסר משקל
כשאתה עוזב בשקט
את הצריף המכוסה בטל
ובחצר ישנו צינור שהמים
עוד נוזלים לו מהחור
ויש ים יותר למטה
שיהיה להם תמיד לאן לחזור

מציצים/שלום חנוך


קמת היום בבוקר עם הרגשה טובה. סתם ככה. בלי סיבה מיוחדת.
ראית את אשתך ישנה, היא נראתה לך כל כך שלווה. בדרך החוצה,
למפעל, עברת בחדר של הילד. הוא נוחר, הקטן. ישן בלול שקטן
ממידותיו, אבל מה לעשות, אין כסף לקנות חדש.
לבשת את המעיל המרופט ואת הג'ינס המחורר, חיפשת איזה שקל או
שניים שתוכל לקחת כדי לקנות לעצמך איזה קפה ב'קפה משה',
ולהפתעתך מצאת.
יצאת החוצה לאוויר הבוקר הקריר. הרחובות הישנים של תל אביב
מעולם לא נראו לך מקסימים יותר.
אחרי ששתית את הקפה ראית שיש לך עוד קצת זמן עד שהמפעל ייפתח,
אז החלטת לרדת לים - כי אסור לבזבז מזג אוויר מושלם כל כך.
השחפים הגדולים עפו כשעברת לידם, ונראו כמו ענן ענקי בשמיים -
נע באחידות מושלמת. הלכת לאורך החוף הארוך, בהית בים הכחול
והגדול, וחשבת שהחיים לא יכולים להיות טובים יותר.
נכון, אין כסף. נכון, יש קצת בעיות עם האישה. אז מה? כל זה
מתגמד מול הים העצום והיפהפה הזה.
מה עוד בן אדם צריך בחיים שלו כדי להיות מאושר?
העיקר שיש אוכל בבית, העיקר שאתה מתפרנס בכבוד.
הסתכלת בשעון שעל היד שלך, וראית שאתה מאחר בחצי שעה. התחלת
להילחץ ואז נזכרת שהשעון מקולקל. שאלת איזה אדם אקראי שעבר
מולך וראית שיש עוד זמן.
החלטת להתחיל ללכת לכיוון המפעל - בתוכך הרגשה מפעמת שהיום הזה
עומד רק להשתפר.
הגעת בדיוק בזמן. דפקת שעון, ומישהו בא ואמר לך שהמנהל קורא
לך.
הלכת לכיוון המשרד שלו - בלי חשש, היום הזה הולך להיות יום טוב
- ודפקת בדלת.
המנהל הודיע לך שקיבלת העלאה בשכר. השתדלת שלא לקפוץ מרוב
שמחה, וההרגשה הטובה שבליבך רק גברה.
בדרך חזרה קטפת לאישה כמה פרחים מאיזו גינה - ורוד, סגול וצהוב
- וכשהגעת הביתה סיפרת לה. ואיך שהיא שמחה. רק בשביל לראות את
החיוך שלה חוזר - לאחר שנעלם לכמה חודשים - זה היה שווה.
אכלת ארוחת ערב, וכשהלכת לישון לאחר כמה שעות, עם חיוך ענקי על
הפנים, חשבת שנכון - החיים לא יכולים להיות טובים יותר.