זה קורה לפעמים, אדם מוצא את עצמו בסיטואציה שלא תיאמן, עד
לרגע שהוא מגיע לשם הוא לא מאמין שזה יקרה, ואז המציאות נכנסת
להילוך שיוט, ומרעימה בפעמוניה.
כך גם אני. אולי זה היה האוויר הקר שהיכה בפניי והפך את אפי
לאדום, שחדר אל תוך ריאותיי והתמלא באדים לבנים כשנשפתי אותו.
ואולי העובדה שישבתי על מדרגות הבניין שלי, כשעליי מונחת
ברישול פיג'מה מאוירת בציורי הלוני טונס, ביטוי נואש לתמימות
הילדות, מעל הפיג'מה מספר בל יבוטל של סוודרים שליקטתי מהרצפה
בדרכי החוצה.
על רגליי נעלי הבית של אימא שלי, שעברו ללא תיווך אליי ומאז
נעלמו עקבותיהן למשך חודשיים, רק עד החורף, אז עקבות הבוץ גילו
את מקום מסתוריהן מתחת למיטתי.
ואולי לא כל אלה, אלא עובדה שונה ומשמעותית בפני עצמה, באותו
יום חגגתי את יום הולדתי השמונה עשרה, אך במקום להצטנף בתוך
מיטתי, עם שמיכת פוך חמימה ושוקו חם וסמיך, ישבתי כמו הומלסית
אומללה וחסרת מעש על מדרגות ביתי, וחיכיתי לו.
שאלתי את עצמי, האם כל אדם מגיע למצב כזה בשלב מסוים בחייו, בו
הוא יורד מכל מעמד של כבוד, ומתרפס למעמד של עפר, רק כדי להיות
שם כשיקירי לבו יחזרו מבילויי הלילה שלהם?
לא היה בידי פתרון לשאלה זו, לכן פסקתי מלחשוב על כך. בשביל מה
להטריד את עצמי, האם אינני מוטרדת מספיק מדאגותיי כלפיו, ואם
הוא עצוב עכשיו, אם הוא בוכה, אבל בעצם הוא בחר ללכת ולעזוב,
אבל הוא יחזור אליי.
על ארבע הוא יחזור, הוא יתחנן לחזור.
ידעתי שלא אוכל לסרב לו, אני אוהבת אותו ולא אשאיר אותו לעולם
לבדו.
הלילה החשוך קורץ לו, זה מה שהוא אוהב.
מבעד לשכבות של הסוודרים, עדיין היה ניתן להריח את ריחו ספוג
בי, והייתה לכך סיבה, כל היום חיבקתי אותו, במין פינוק אמהי
שכזה, גם בחורה בת שמונה עשרה עלולה להרגיש כמו אימא פתאום.
צעדים עמומים העירו אותי מחלומות בהקיץ, קללה עסיסית נפלטה
מפי, לא אהבתי את הרעיון שמישהו מהבניין יראה אותי כל כך
מרושלת.
זו הייתה לינדה, השכנה החדשה בבניין; היא התחבבה עליי מהר
מאוד, טיפוס חביב שכזה, איתה היה אפשר לדבר על הכל.
נאנחתי אנחת רווחה; לפחות היא תצחק קצת מלראות אותי ככה, יש לה
צחוק מתגלגל.
"את שוב מחכה לו, אה?" היא ישר קלטה אותי.
הנהנתי, והיא הנידה בראשה לשלילה.
"אמרתי לך כבר אז, תחנכי אותו, אבל את", היא נופפה באצבע
מטיפה, "את לא מקשיבה."
שתקתי לאות הסכמה.
"אבל הוא אוהב אותך, רואים את זה, אתם ישנים באותה מיטה, נכון?
בטח זה נותן לך הרגשה שמישהו שומר עלייך, זה טוב להרגיש ככה."
גיחכתי קצת, באמת זה נחמד לישון איתו, למרות שהוא נוחר.
"ביי חמודה", היא פתחה את דלת חדר המדרגות.
"הגיע הזמן שאעשה קצת ספורט", אמרה וחייכה.
"לילה טוב", עניתי.
ושוב, פניתי לעיסוקיי, שקעתי בחלומות בהקיץ.
אותו יום שבו פגשתי אותו, זו הייתה אהבה ממבט ראשון, זה היה
ב"תנו לחיות לחיות".
בחורה שחרחורת פסעה לעברי, מחזיקה רצועה שהוא היה קשור אליה;
היא שמחה שלקחתי אותו, כי היה קר, והוא חיכה כבר הרבה זמן.