כשנדמה שנגמר,
שיותר אי אפשר,
שהסוף קרב,
כשאין לי עוד כוח,
לשוב אל המציאות
לאמץ עוד עוצמה.

אני יושבת ונשכבת,
עטופה בלבן,
מרגישה את הכאב,
מטפס.

אך אני איני נשברת,
לא נעלמת,
רוצה להפציע ולבלוט
אל למול אותו כאב חורץ.

מצליחה לעלות אך שוב נופלת,
ונשברת, כואבת.
הסדין הלבן הוחתם,
איננו חלק ויפה.

ועכשיו, רק הכאב עולה,
במלוא עוצמתו,
במלוא הכאב.
ולי קר וחסר,
כי נפלתי, ולא רק נדמה עוד.
נגמר.