זה מדהים, איך כשמגלים שהסוף מתקרב, הכול נראה אחרת. הכול נראה
פתאום הרבה יותר רציני ומיוחד, הכול הרבה יותר משנה.
האימא הצעירה ברחוב, זו שגוררת עגלה, ונראית טרודה ממעשיה,
מקבלת פתאום מימד אחר, של ישות עליונה וקדושה.
הכלב השחור זה שקשור למתקן של העגלות בסופר, מיילל כמו תמיד,
אבל פתאום היללות נשמעות כמו שירה.
הילד הקטן שנוגח חזק בכדור, מוציא אותו מהגדר וצועק "היי,
ילדה, תוכלי להחזיר לי אותו?", פתאום לא נשמע חצוף, אלא רך
ומיוחד.
כל הדברים שתמיד נלקחים כמובן מאליו, מקבלים פרופורציה חדשה.
זה כאילו מישהו לחץ משקפת, הצמיד אותה חזק-חזק לעיניים שלי, עד
שנהיה מסביב הכחול הזה, והכריח אותי להסתכל דרכן. לבחון הכול.

ובגלל זה, כשאני הולכת ברחוב, עם הגיטרה עליי, כששביל של דמעות
יורד מהעיניים, וחושבת לעצמי שאני נשברת לאט-לאט, ואין מה
לעשות, אני לוקחת את עצמי בידיים.
כי הרבה פחות שווה להיות כלב.