היא היתה בודדה. מאוד. כולם שנאו אותה בבית ספר, רק בגלל שהיא
היתה שונה. היא הרגישה כבר שאין טעם לחיים. נפילה אחרי נפילה.
פגיעה אחרי פגיעה. בבית היא גם לא הרגישה טוב.

גם הוא היה בודד, הוא עבר המון בתי ספר, ובכל בית ספר שנאו
אותו. כל יום הערסים היו מתעללים בו, וגם הפריקים. כי פריקים
וערסים זה בעצם אותו דבר! סוגים של אנשים שמתאימים את עצמם
לחברה מסוימת.

יום אחד הם נפגשו באמצע הרחוב, ושניהם ישבו באותה תחנת
אוטובוס. הם הסתכלו אחד על השניינ ולא אמרו מילה, הם דיברו דרך
העיניים. לפתע הוא הסיר את מבטו ממנה, הסתכל על השמש השוקעת
והתחיל לבכות. "רוצה ממחטה?" היא שאלה אותו. "לא, אני רוצה
חיבוק" הוא ענה. היא חיבקה אותו חזק חזק ולא רצתה להרפות. היא
הרגישה כל כך טוב בידיו, וגם הוא הרגיש כך. החיבוק נמשך בערך
עשר דקות. האוטובוס שהיא היתה צריכה הגיע, אבל היא לא רצתה
לעלות עליו, היא לא רצתה להיפרד ממנו, אז הם החליטו ללכת ברגל.
הם הלכו להם, דיברו ודיברו והכירו אחד את השני. בזמן שהם הלכו
הם החזיקו ידיים. אחיזה מיוחדת. חזקה. כאילו הם שומרים אחד על
השני שלא ישקעו לתהום.