מחלון הלשכה שלי, בקומה ה-16 של בניין RPD בפרנקפורט, אני יכול
להבחין בכל הנבלים הללו, דוהרים, ספונים בשלווה בפורשה 911
שלהם, עוברים ביעף בשדרות "לודוויג" בדרכם לקניות ב"הרטי" או
ב"קאופהוף" או לפגישה עסקית בהולה בגדה המערבית של נהר
ה"מיין".
לא נעים לי להזכיר לעצמי, שגם אני כך יונק כתינוק מהעטינים
השמנים של גרמניה הגדולה - עונד "קרטייה", נועל "גוצ'י" ונוסע
על אאודי ספורט.
ועוד את כל המרקים היפים האלה עשיתי מדור שני של אשמים, שלא
יכול לשאת את עיי החורבות שהשאירו הוריהם אחריהם.
וכאן, לדאבוני [ולסיפוקי החומרי], אני נכנס לתמונה.
בסך הכל, אם תרצו, מתפרנס מרגשות אשם.
אני פסיכואנליטיקן שאמור לרפא את הגרמנים בני גרמנים המתועבים,
וכך אולי אצליח לשחרר את הנפש הגלותית המיוסרת שלי, ואת זכר
הוריי עם זעם הנקמה המאוחרת.
אולי גם מתוך משיכה סאדו-מזוכיסטית סמויה מרתק היה יותר לתת יד
לבני רוצחים מאשר לבני קורבנות, כי המניעים של הרודף הם בעיניי
תעלומה.
לפעמים גרמני צעיר מטייל בשדרה, מחייך מתוך שביעות רצון עצמית,
ומיד מרגיש אשם. סתם.
ואני, עם הרנטגן הצנוע שלי, מתבונן בו וחושב שהוא מסריח - אך
ורק מפני שהוא גרמני.
נקישה רכה, נשית, החרידה אותי מהזיותיי, והזכירה לי את הפגישה
הראשונה עם כריסטינה שטאל.
בפתח עמדה אישה ערמונית, דקה וגמישה ועל פניה נמסך מין חיוורון
מוזר.
תיארתי לעצמי בחוש, שפניה ידעו פעם תווים רכים ועגולים יותר,
אבל נקשחו יחד עם טלטלות ומהמורות החיים.
היא אמדה אותי רגע, סוקרת את עיניי, ובמיוחד את שערי המשוך
לאחור בקפידה ומשוח בשמן "קרויצר".
לפתע רצה אליי בחמת טירוף, כמוכת אמוק, לופתת את ראשי בחוזקה,
ומשפשפת את שערותיי בזעם נורא, כאילו חפפו את שערותיי במספרה
בכפייה אכזרית.
לא מורגל הייתי, מאז שהותי כאן, באגרסיה מצד הגרמנים ה"חדשים",
אלא לכניעות רופסת של אשמה, לכן נדהמתי - זה טלטל אותי.
הדפתי אותה מעליי בכוח, והושבתי אותה על כורסת העור של
המטופלים.
"כלבה גרמנייה", סיננתי בעברית.
הושטתי לה סיגריה, והיא פישקה את שפתיה הצרות, חושפת שיניים
גדולות, בוהקות, חזקות מאוד.
"שמן, שמן שער", לחשה בטירוף - "משאיות של שער מתים נכנסות
למפעל הקוסמטיקה והשמנים של אבא כדי לפרוק את חומר הגלם
במחסנים."
"ואני", הוסיפה במאמץ נכאב שהבליט את עצמות הלחיים הגבוהות
והחיוורות, הגרמניות כל כך, "אני עם מוצץ משחקת במחסן הנקי
בשער ראשם של אנשי ברגן-בלזן ובירקנאו - משחק של ילדות עם חומר
גלם מצחיק. כמו קש באחו."
"ואבא", הוסיפה, "לוקח חופן הגון כדי לבדוק את החומר ואומר
בצחוק ובגאווה, שלנו, לגרמנים, אין כאלה שערות מגעילות."
"אתה יודע", פנתה אליי פתאום, "אומרים עליך שאתה מקצוען בתחום
שלך. אתה לא יותר טוב מאתנו."
"מדוע, בגלל שאני יהודי?" שאלתי בטיפשות.
לפתע געתה בבכי קולני שהרעיד וטלטל את גווה.
שבילי דמעות חמות ומרות טשטשו תחת עיניה האפורות את האיפור,
שהיה קל, כמעט לא מורגש, אבל בכל זאת חזק, בניגוד לחיוורונה
המוזר.
"השמן על השער שלך הוא מהמפעל שלי," פלטה ביבבה, "אני בטוחה
בכך לפי הסמיכות של השער - שמן קרויצר. את המפעל ירשתי מאבא."
עכשיו נשברה כליל - זה כנראה היה הקליימקס שהיו תחושותיה
יכולים להכיל.
רצתי לכיור שבפינת לשכתי לשטוף את השמן הארור עד הטיפה
האחרונה.
חשתי שהשמן הכשר והלא רלוונטי הזה, הספוג כרעל במחלפות ראשי,
מתעלס באהבים התעלסות נוראה ונקרופילית עם שער המתים
שבשערותיי, והופך לעיסה אורגזמטית מבחילה ומבעיתה, עם אשמה
אינסטינקטיבית כבדה.
לאחר מכן ניגשתי אליה, שערי פרוע ורטוב, ונפלתי על צווארה.
התייסרנו על האשם ועל הקורבן ועל שניהם.