[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ראם שמואלביץ
/
ההתמכרות שלנו

12.01.06

מיכל מגיעה למוסד גמילה. היא יושבת בחדר ליד שולחן. מולה,
מצידו השני של השולחן, יושב המטפל שלה שהוא פסיכולוג, וקורא את
דפי המידע עליה, ואת אבחון בעייתה.

מטפל: שלום מיכל, ברוכה הבאה. מה שלומך?
מיכל: בסדר.
מטפל: יופי. שנתחיל?
מיכל: חופשי.
מטפל: קודם נעשה אימות נתונים קטן, רק לראות אם הכל בסדר.
תתקני אותי אם יש טעות. שם- מיכל איתן. גיל- שבע-עשרה וחצי.
גרה בטבעון. שני הורים ושני אחים. מספר תעודת זהות -
201578900. הכל נכון?
מיכל: כן.
מטפל: טוב, כתוב לי פה שאת מכורה לבועות סבון...
מיכל: מסתבר.
מטפל: ספרי לי קצת על זה... מה זה אומר?
מיכל: לא יותר מדי. אני פשוט אוהבת לעשות המון בועות סבון. זה
נראה לי כמו כל התמכרות, לא?
מטפל: לא בדיוק. את מבלה הרבה זמן בהפרחת בועות סבון?
מיכל: לא, ממש לא הרבה זמן לוקח לי לעשות אותם. אבל אני תחת
השפעתם כמעת כל הזמן.
מטפל: אה הה... מה... מה זה בדיוק אומר להיות תחת השפעת בועות
סבון?
מיכל: תראה, אני לא סתם עושה בועות סבון כדי לראות אותם עפות
באוויר...
מטפל: אז למה?
מיכל: אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל אני נכנסת לתוכן.
מטפל: לתוך בועות הסבון?
מיכל: לאחת מבועות הסבון. אתה בטח חושב שאני משוגעת.
מטפל: לא, את לא יוצאת דופן פה.
מיכל: תשמע, זה שונה מכל שאר המכורים שלך. אני מכירה עוד הרבה
שעושים כמוני. אבל זה לא אישו. אני סתם הגעתי לפה במקרה.
מטפל: מקרה או לא מקרה, בואי נראה איך אנחנו ממשיכים מפה.
בשביל להיכנס לבועה את שואפת את הסבון?
מיכל: לא, לא. קודם כל, נושפת. ככה עושים בועות. כשהבועות
באוויר אני נכנסת לאחת, לא משנה איזה, העיקר להיות בתוך בועה.
מטפל: עכשיו, כתוב לי פה גם שאם אין לך את "הזה של הבועות"
(נקטע)
מיכל קוטעת אותו: "מפריח בועות"
מטפל: תודה. אז את נכנסת למשהו שהשוו אותו ל"קריז" - תופעה
שכיחה אצל מכורים לסמים.
מיכל: זה נכון. אבל זה לא בדיוק "קריז".
מטפל: את יכולה לתאר לי מה בדיוק את מרגישה, כשאת לא תחת השפעת
הבועה למשך זמן.
מיכל: לא יודעת. אולי אובדן. לא, קושי. קושי מתאר את זה טוב.
כשאני הרבה זמן בחוץ, אני... אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
מטפל: שאת בחוץ.
מיכל: כן. כשאני לא בתוך הבועה.
מטפל: מה מושך אותך להיכנס לתוך הבועה.
מיכל: הסתכלת פעם על בועת סבון?
מטפל: יצא לי כמה פעמים.
מיכל: איזה צבע היא?
מטפל: שקוף.
מיכל: רואים שלא התעמקת. הבועה שקופה יחסית, אבל אם תסתכל עליה
עפה באוויר תראה שהיא צבעונית ויפה. בעיקר ורודה, מן ורוד יפה
כזה.
מטפל: וזה מה שמשך אותך?
מיכל: כן, הכל בפנים ורוד ויפה. כיפי, מאוד נוח.
מטפל: מעניין אותי לדעת, אם כל כך טוב, למה לצאת החוצה משם?
מיכל: זה לא שאני רוצה, אבל דרכה של בועה היא להתפוצץ בסוף, אם
נרצה ואם לא.
מטפל: ואז ישר מחפשים את מפריח הבועות לעשות עוד בועה?
מיכל: בדיוק.
מטפל: ואם אין...
מיכל: אז משתגעים. באמת, אתה מרגיש לא שייך. לא הכל ורוד כמו
בבועה, וזה מטריף אותך. אתה ישר מחפש משהו שיוכל להחזיר אותך
לבועה.
מטפל: אז זה לא רק ה"מפריח".
מיכל: ממש לא. כל דבר שתוכל לייצר בעזרתו בועה יעזור.
מטפל: נראה לי שאני מבין. ואת אומרת שהרבה עושים את זה?
מיכל: ברור. כל מי שאני מכירה. יש כאלו שאפילו לא יודעים שהם
מכורים לזה.
מטפל: לא יודעים?? הרי את בוחרת להיכנס לזה.
מיכל: לא בדיוק. אולי לא ניסחתי את זה כמו שצריך. אתה לא נכנס
לבועה, אתה יותר כמו נשאב אליה.
מטפל: נשאב אליה?
מיכל: כן. ואתה לא תמיד שם לב.
מטפל: ואז את פתאום מוצאת עצמך בתוך הבועה.
מיכל: כן. אבל כמו שאמרתי, רוב החברים שלי, בכלל לא מבינים שהם
בתוך בועה.
מטפל: אבל את מבינה...
מיכל: כן, וטוב לי בתוכה.
מטפל: אני מבין.
(שתיקה. המטפל חושב)

מיכל: תשמע, שמו אותי פה כי חשבו שזה מסוכן. אבל אם זה לא
מזיק, אני לא צריכה להיגמל.
מטפל: אממ... הבדיקות שנשלחו לי לא מראות שום פגיע מוחית, וגם
לא סכנת חיים ממשית, בניגוד לשאר הסמים. אך יש משהו אחר שצריך
עוד לברר.
מיכל: בבקשה.
מטפל: כמה מקום יש לך בבועה?
מיכל: לי? לי יש המון מקום.
מטפל: ואם אני הייתי רוצה להיכנס, היה לי מספיק מקום?
מיכל: לך? לא בטוח.
מטפל: ולאנשים אחרים?
מיכל: בטח! המשפחה שלי שם, והחברות החברים הקרובים. כל מה שאני
צריכה.
מטפל: הכל?
מיכל: נראה לי.
מטפל: אז אם יש כל כך הרבה מקום לכולם, איך לי לא יהיה מקום?
מיכל: לא יודעת, אולי כי אתה לא כל כך קשור אליי.
מטפל: אז רק למי שקשור אלייך יש מקום?
מיכל: אל תיעלב או משהו, אם תרצה אתה יכול להיקשר אליי.
מטפל: יהיה לי קצת קשה, את בתוך בועה. כמו שאמרת: את בפנים,
אני בחוץ. (מיכל שותקת)
את דואגת בתוך הבועה?
מיכל: ברור שלא, בגלל זה טוב שם.
מטפל: ובחוץ את דואגת?
מיכל: אני משתדלת לא להיות בחוץ.
מטפל: אם כך, את גם לא דואגת לאנשים שאיתך בבועה. כי גם אם
רצית, את לא יודעת איך לעשות את זה.
מיכל: זה לא תפקידי, שכל אחד ידאג לעצמו. חייה ותן לחיות.
מטפל: נראה לי שככה לכל אחד תהיה בועה משל עצמו.
מיכל: כל עוד הוא מאושר, מצידי שלכל בן אדם יהיו שתי בועות
לעצמו. חוץ מזה, חברים זה בשביל הכיף, ומשפחה זה בשביל שיאהבו
אותך.
מטפל: ומה עם חברים? הם לא אוהבים אותך?
מיכל: הם גם. אבל זה לא כמו משפחה, כי המשפחה גם מנסה לחנך
אותך למרות שהיא אוהבת אותך, וחברים לא עושים את זה.
מטפל: אולי משפחה מחנכת אותך כי היא אוהבת אותך.
מיכל: כנראה...
מטפל: וזו לא פריבילגיה ששמורה רק להם.
מיכל: כן אני יודעת, אבל עם חברים כיף, וזה מה שחשוב.
מטפל: וזהו את מסתפקת בזה?
מיכל: במה?
מטפל: במשפחה וחברים.
מיכל: וטלוויזיה כמובן.
מטפל: איך שכחתי. אז יש גם מכשירים?
מיכל: ברור! לא הבנת? זה כמו העולם האמיתי: טלויזיה, מחשב,
אינטרנט, אייסיקיו...
מטפל: ומה עם אנשים אחרים, שלא בהכרח קשורים אלייך?
מיכל: אני מניחה שיש להם בועה משלהם.
מטפל: אני לא בטוח.
מיכל: כן, יש להם.
מטפל: בדקת?
מיכל: לא, אבל אני יודעת שיש להם.
מטפל: כמו שלך?
מיכל: כן.
מטפל: הכל ורוד?
מיכל: כן.
מטפל: משפחה אוהבת ומחנכת?
מיכל: כן, נו מה?!
מטפל: אני רואה שאת אומרת לעצמך את זה הרבה.
מיכל: למה לא בעצם?
מטפל: אז אם הבנתי נכון, האנשים האלו,האחרים, לא קשורים אלייך,
ולכן יש לך בועה, והם מחוצה לה.
מיכל: בערך...
מטפל: למה? למה דווקא הם לא איתך?
מיכל: נו, לא יודעת. אולי כי הם לא מתאימים לבועה שלי.

מטפל: מיכל, בדיקת הלב שלך מראה שהוא מתחיל להיסתם.
מיכל: כאילו העורקים?
מטפל: לא. זה עוד לא ברור. אבל נוצרו גושים עקב הדחקה. מעין
גושי אבן קטנים.
מיכל: מה זה אומר?
מטפל: זה אומר שהלב שלך מתאבן, והופך להיות כבד מאוד.
מיכל: וזה לא טוב...
מטפל: לטלויזיה זה לא מפריע.
אנחנו עדיין צריכים לבדוק את ההשלכות של זה. אבל כרגע זה
המצב.
מיכל: תגידו לי ישר כשהדברים יתבררו..
מטפל: אנחנו ממשיכים לערוך בדיקות, אבל משהו אומר לי שאת יכולה
לבדוק את זה הכי טוב.
מיכל: אתה כאילו שואל אותי איך אני מרגישה?
מטפל: את יכולה לנסח את זה ככה.
מיכל: אוקי, אני מרגישה בסדר.
מטפל: בואי ננסה לברר יותר לעומק. ספרי לי מתי היה לך את
"הקריז" הכי גדול.
מיכל: כאילו הזמן הכי גדול שרציתי להיות בתוך בועה ולא
יכולתי?
מטפל: כן.

מיכל: טוב אז ככה. זה היה לפני שלושה חודשים. אני וחברות שלי
הגענו איכשהו למסיבה בדרום תל אביב. לקראת הסוף כבר היינו ממש
שיכורות. אני משום-מה יצאתי החוצה, אולי כדי לשאוף אוויר.
הסתובבתי, כשאני מתנדנדת מצד לצד, ברחוב בו היה המועדון. היה
חשוך וממש קר. מדי פעם שמעתי פח זבל נופל, אחרי שחתול נבר בו
וניסה למצוא שאריות אוכל. היו שם בעיקר קליפות, לא הרבה יותר
מזה. כשאני משפשפת את המעיל שלי כדי להתחמם, ראיתי אנשים ישנים
על המדרכה. הם התכרבלו בחתיכות קרטון, ובמקרה הטוב היה כובע
גרב קרוע על ראשם. הם היו בעיקר תאילנדים, אבל לא רק. ניסיתי
להגיד לעצמי שהם רק תאילנדים, והבית שלהם בכל מקרה לא אמור
להיות פה. אבל בכל זאת הייתה תחושה לא טובה. לאחר דקה בערך,
עיניי נתקלו באיש שכנראה התעורר מרעב או מקור. הוא נשען על קיר
ופח זבל, כשהוא מנסה ללקק עד תום את שאריות היוגורט שעל כלי
הפלסטיק עם אצבעו המלוכלכת.
ברגע זה התנפצה לי הבועה,שהייתי בה הרבה זמן. מהר הושטתי את
היד שלי לתיק וחיפשתי את מפריח הבועות. הוא לא היה שם. הבנתי
ששכחתי אותו במועדון. התחלתי ממש לפחד. ניסיתי ליצור קצף עם
בושם שהיה לי וקצת רוק, אבל לא הלך לי. הלב שלי התחיל לפעום
מהר, והתמונות של האנשים האלו הקיפו אותי. הם היו בכל מקום,
תחת הצחנה הנוראית הזו. רצתי מהר אל המועדון, כשאני מזיעה.
הייתי חייבת לברוח מהכל. האלכוהול כבר לא השפיע.
הגעתי למועדון מתנשפת, הוא עמד להיסגר, כבר ניקו את הבר. מפריח
הבועות שלי נעלם. כמו גם חברות שלי. כנראה לא שמו לב שאני
חסרה, ועלו על האוטובוס הביתה. נשארתי לבד, אבל כל מה שחשבתי
זה איך להשיג סבון. נזכרתי שיש פה שירותים. נכנסתי אליהם.
הרצפה הייתה מלאה בקיא, והיה ריח נוראי. ניגשתי לכיור, והתחלתי
לפמפם את הכלי של הסבון, כדי שיוריד את הסבון הנוזלי. פמפמתי
במרץ כאילו ביצעתי פעולת החייאה. לא יצא כלום. לבסוף פתחתי את
המכסה, ותחפתי את אצבעותיי לכלי הסבון, כמו האיש עם היוגורט -
גם אני הייתי חייבת את זה. לבסוף הוצאתי קצת סבון שנשאר דבוק
לקירות. שפשפתי את האצבעות עם מים, וניפחתי. ניפחתי עולם שיציל
אותי מהמקום הזה.
האנשים של המועדון אמרו לי לצאת כי רוצים לסגור.
אני יצאתי החוצה. נשארה שעה לזריחה, ושעתיים לאוטובוס שייקח
אותי למרכז. חיכיתי עשרים דקות ברחובות האפלים האלו. הייתי ממש
חייבת להשתין. המועדון היה סגור. לא יכולתי להתאפק, אז הלכתי
לאחת הפינות המלוכלכות להשתין. לקחתי חתיכת עיתון, אתה יודע,
לנגב. כשבאתי לנגב, זווית העין שלי נתקלה בכותרת: "נער נדקר
למוות בגלל שלעג לנער אחר. זהו מקרה שמיני מסוגו השנה". ראיתי
את זה ופשוט השתנתי על זה, כמו כלום, כמו כתבת בידור. זה תמיד
היה רחוק ממני, אבל לא עכשיו. פה זה לא מקום לבועות. פה אי
אפשר לחיות בבועה, חשבתי.
פחדתי ממש באותם רגעים נצחיים, כמו שלא פחדתי בחיים. נזכרתי,
שכשהייתי קטנה ופחדתי בלילה, הלכתי לישון עם ההורים, על המיטה
שלהם, תחת השמיכה שלהם. הסתכלתי על האיש שמולי וחשבתי: "מה אם
לו הייתה ילדה, היא הייתה באה לישון איתו על המדרכה, ומתחלקת
בחתיכת הקרטון שלו? מה הוא היה עושה? מרגיע אותה שאין ממה
לפחד? הוא באמת חושב שאין ממה לפחד?"
כשחשבתי על זה פשוט התחלתי לבכות. התכנסתי לתוך המעיל שלי,
ובכיתי.
אם אתה קורא לזה "קריז", אז זה היה הקריז הכי קשה שלי.

מטפל: נשמע שעבר עלייך לילה קשה במיוחד.
אמרת שקל מאוד להישאב לבועה הזאת.
מיכל: נכון.
מטפל: אבל אפשר לבחור לצאת ממנה?
מיכל: אולי. אבל זה לא פשוט.
מטפל: לא טענתי לרגע שזה פשוט. אני מניח שזה אפילו מאוד קשה.
מיכל: אם אני אגמל מהבועות, יהיה לי יותר טוב?
מטפל: סביר להניח שלא תחטפי "קריזים", וזה יועיל ללב שלך.
מיכל: אבל טוב לי בבועה.
מטפל: נראה לי שיותר נוח לך. זה כל כך נוח לך, שגם נוח לך
להגיד שזה הכי טוב.
מיכל: נשמע הגיוני...

סוף אופציונאלי ראשון - קצר ולא "מחנך" יותר מדי.

מטפל: מיכל, כמו בכל גמילה, אנחנו נעזור לך "לצאת מזה" כמה
שאנחנו יכולים, אבל ההחלטה תהיה שלך.
מיכל: אני אחשוב על זה בחיוב. אבל תודה בכל מקרה שניסית להבין
אותי.
מטפל: בבקשה. אני חייב להודות שעל כזה דבר לא שמעתי, אבל בהחלט
היה לי קל יחסית להרגיש אמפטיה והזדהות עם הבעיה שלך.

הסוף המקורי שכתוב למטה הוא די מגמתי, ברור ומכתיב, אבל הייתי
חייב את זה לעצמי. (לא נעשה שום ניסיון לזלזל באינטליגנציה של
הקורא).


מטפל: את עלולה אפילו לפתח את מערכת היחסים שלך עם החברים
הקרובים שלך.
מיכל: זה לא ברור לי.
מטפל: טוב לך איתם כי הם קשורים אלייך. יש לך מידה מסוימת של
אחריות על החיים שלהם.
מיכל: כן ו...
מטפל: ואם תהיי מחוץ לבועה, תראי שיש לך גם אחריות על האנשים
מדרום תל אביב. שכביכול לא קשורים אליך, אבל בכל זאת גרמו לך
להרגיש רע.
מיכל: כן אז...
מטפל: אז זה יהפוך אותך לבן אדם שיודע לקחת יותר אחריות על
אנשים אחרים. אדם שיודע לדאוג. וזה יורגש גם במערכת היחסים שלך
עם המשפחה והחברים. אפילו יכולת ההשפעה שלך על אנשים תשתנה.
הרי את אמרת שההורים מחנכים אותך מתוך דאגה. אז כך גם תוכלי
להשפיע על חברותייך הקרובות.
מיכל: הדברים שאתה אומר נשמעים הגיוניים. הייתי שמחה לנסות
להיפטר מהבועה.
מטפל: אני אוכל לעזור לך. וכמו שאמרנו זה לא פשוט, ולא קורה
ברגע. זה תהליך.
מיכל: אז איפה נתחיל?
מטפל: נתחיל בכך שלא תרצי להיכנס לבועה. אני אתן לך טיפות
עיניים, כדי שיהיה לך קשה לעצום עיניים לדברים כואבים של אחרים
- הרי זה מה שנוח לנו לעשות.
עוד דבר אחד: תעשי שימוש אחר בעיתון, זה לא נייר טואלט.
מיכל: זו רק פגישה ראשונה ואתה כבר זורק עליי כזו אחריות.
מטפל: את כבר בת שבע-עשרה וחצי. אני רק מחזיר לך את האחריות
המוטלת עלייך.
מיכל: טוב, הרבה עבודה לפניי.
מטפל: כן נכון. זה יספיק לפגישה הראשונה. אבל מיכל, קדימה
לעבודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לכי את הבייתה
יא מזדיינת זו
הדירה שלי...
ולא קוראים לי
מוטי!
זונה!





פרופ' ירמיהו בן
יהודה, זורק
חברת כנסת
שיכורה מדירתו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/4/06 15:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ראם שמואלביץ

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה