תלוי בקצות אצבעותיי על קצה של צוק
גופי באוויר, ואצבעותיי עייפות, מזיעות
מבקשות להרים משקל כבד מנשוא
ואין חבל ובקושי תקווה.

אוחז בשיניים
פת לחם בלבד
מיישר מבטי אל האופק הצר
מטפס, מתאמץ לסגור את הפער
את החודש, את יומי הדל.

מטפס בקושי, אין רוח
נושף את נשמתי החוצה
לא חוף מבטחים מחכה לי.
מטפס אל התהום הבלתי נמנע
מטפס ונאחז באשליה זמנית
מיום אל יום, מתהום אל תהום.


31.01.06

שיר זה לא נכתב עלי בשום אופן.
הוא מדבר על חיים תחת עוני. חיים בניסיון לשרוד. ניסיון להמשיך
לסחוב הלאה, בתודעה מחשבתית של חשש וחוסר ודאות אם יצליח לקיים
את עצמו, או את משפחתו גם מחר.
לעבור את היום התהומי של היום, בשביל להגיע לתהום של מחר.