את התחרות הראשונה אני לא זוכרת. אבל את האחרונה זוכרת מצויין.
אפילו שהיה זה לפני זמן רב. התחרות שבה רציתי "להבריז". אבל
אצלנו אין דבר כזה להבריז. אז כולם ידעו חוץ מהמאמנים שאני לא
אגיע. באותו יום אפילו נסעתי לטיול מעייף. כשחזרתי הביתה היתה
לי הזדמנות להתחרט והיתה לי בדיוק חצי שעה להתארגן. ידעתי,
ידעתי היטב ולא עשיתי דבר. נכנסתי למקלחת ועשיתי מקלחת ארוכה
במיוחד למקרה שהמאמנים יתקשרו, כדי שלא יוכלו להשיג אותי. נראה
היה שאיש כבר לא עומד להתקשר. הטלפון דממם והייתי לבד בבית.
פתאום צלצול טלפון, ידעתי את מי אני אשמע מהצד השני. צעקות
אימים. "מה זאת אומרת את לא באה? את מתלבשת עכשיו ותוך 10 דקות
את פה!" עניתי בסדר אבל התכוונתי לא להגיע בכל זאת. טלפון שני
בפחות מ-10 דקות. "יאנה אמרה לי שאת לא מגיעה. אנשים מרחבי
הארץ יגיעו במיוחד בשבילך! אני לא רוצה שתאכזבי אותי!" המצפון
התחיל להתעורר. אחרי חמש דקות טלפון נוסף. "את עדיין לא פה? מה
אמרתי לך? 10 דקות ואת פה!!! לפני שאני מגיעה לקחת אותך!"
לא יכולתי לסרב. בכל זאת זה הבית שלי, המשפחה שלי. הגעתי
וצעקות כאלה לא חטפתי בכל חיי. זו גם היתה התחרות הראשונה שלי
עם חנית. על ה-5 שניות הראשונות של התרגיל קיבלתי מכה כל-כך
חזקה מהחנית שלרגע לא ראיתי כלום. עבר גל של רחשים בקהל והיתה
אפילו מישהי שפלטה צעקה. אחרי שחזרתי לעצמי חייכתי והמשכתי.
כמובן שלא זכיתי בשום מדליה. המקומות המביישים האלה. מקום 4, 6
ותעודה על השתתפות כיוון שהייתי היחידה שעשתה טאי צ'י. בושה!
רציתי לקבור את עצמי...
יאנה אמרה לי שאחרי שראתה את המכה חשבה שאני לא אמשיך. אמרה
שהיא מאוד גאה בי כי היא זכרה את הילדה שבכתה לה באימון הראשון
איתה, כי כאב לה. חייכתי לעצמי. גם אני זכרתי את זה. עדיין
זוכרת את זה. אחרי שיחה אם המאמן, שיחה לכל הקבוצה, יאנה ניגשה
אליי ואמרה לי בלחש "יש לך מזל שאת עדיין פה, הוא רצה להעיף
אותך על ההצגה שעשית היום! שלא תעזי לחזור על זה."