עומדת במרכז. כולם מסתכלים בעיניים מלאות ציפייה. מחכים למשהו.
כאילו מחכים לנס שיתרחש. בוהים באופן מוזר ביותר. שואפים למשהו
כל כך צפוי. עומדת ומסתכלת מסביב. לא יודעת מה לעשות. יודעת
שמצפים למשהו. יודעת שמחכים לראות מה תעשה. יודעת שתולים בה
תקוות. מצפים ממנה למשהו מיוחד במינו. כל כך הרבה ציפיות
תלויות בה, כל כך הרבה עיניים בוהות. היא יודעת שעכשיו אסור לה
להיכשל. יודעת שהכל תלויי רק בה. יודעת שאסור לנפץ את האשליות
שלהם, אסור לאכזב.
חוששת לזוז, חוששת שאם תעשה את הצעד הלא נכון הכל יתנפץ. הכל
יתרסק לרסיסים. ואז הציפיה שבעיניהם תתחלף באכזבה. כבר לא
תעמוד במרכז, כולם יפנו את גבם ויתפזרו לאט. יסתכלו עלייה במבט
מאוכזב ומלא רחמים ויפנו מבט הצידה. אחרי שתאכזב כבר לא תהיה
דרך חזרה, איש לא יתלה בה יותר את מבטו, לא יתלה בה יותר את
תקוותו.
כל כך הרבה אנשים. היא מסתובבת במקום ורק בוהה בכמות האנשים
שהתאספה מסביב ומחכה. עומדים בדומיה ומדי פעם עובר גל רחשים
בקהל. יודעת שאסור לאכזב, אסור לוותר ולהרים ידיים. לא עכשיו,
לא כשכבר עברה הרבה כל כך והגיע עד כאן. אבל היא יודעת, היא
בטוחה שלא תעמוד בזה יותר. ידיים רועדות, עיניים נדלקות
ועוקבות אחרי כל תנועה בזהירות.
היא נכשלה. אולי מלכתחילה לא הייתה צריכה לנסות, בכדי לא
לאכזב. אולי להגיד מראש שזה מעבר ליכולתה. הקהל מסתכל בעיניים
מלאות רחמים. עיניים מלאות חרטה. הקהל מתפזר. הרגשה כל כך לא
נעימה. כאילו היא עצמה כרגע התאכזבה כל כך, פשוט כל תקוותיה
התנפצו לרסיסים. עיניים דומעות, לא יכולה לעצור. ממשיכה
להסתובב ולהביט סביב, לראות איך כולם מפנים את גבם והולכים,
היקרים לה מכל פשוט הולכים.
אחרי כל המהומה הגיע השקט. דממה. כולם עזבו ונראה שאין יותר
איש מסביב. היא מסתכלת בפעם האחרונה ופונה ללכת. כאשר מרימה
מבט רואה מולה אותו. הוא לא הלך. למרות הכל. הוא עומד שם אם
ידיים פרוסות וחיוך מנחם. עומד ומחכה לה. למרות שאיכזבה, למרות
שניפצה חלומות, ולמרות שנשארה בודדה. הוא לא עזב, הוא גם לא
יעזוב. הוא נשאר איתה.