עוזב את עצמי ונשאר מאחור
אוסף שברים כמו פיסות זיכרון
מחבר שרידים ולוקח את עצמי להזיות
אולי מחר אמצא תשובתי בלילות.
כשיתפזרו מחיי כל הערפילים
אולי אפסיק לברוח מאחרים,
ואם יש בחיי מעט הגיון
אותך הייתי מנסה לשכוח עוד היום.
חיי מול עיני עוברים בלי תחושה
כמו עומדים במקום בשעת הפסקה,
תלויים כמו חוטים בהם הרוח מנשבת
שקועים בעצבות לא ברורה וכואבת.
מחפש מפלט מבקש מנוחה
מאז שהלכת עזבה גם התקווה,
האהבה שחלפה השאירה חור בגופי
וזיכרון יופייך מכאיב כמו פגיון בליבי.
את כבר הלכת לך ומחיי חלפת
לא נותר בי רגש, לא נותרה פינה,
מתקפל עם עצמי ועם געגועי
בוכה על לכתך ומקבל את עצמי.