לפעמים, כשבנאדם מסתכל אחורה על החיים שחי והמסלול שעשה, על
נקודות המפנה בשנים הקצרות שלו על הכוכב, קשה להאמין לפעמים
באיזו קלות מתדרדרים, או לחילופין מתרוממים לגבהים אקסטאטיים.
פעם החיים היו יפים. פעם היה לי הכל. הייתי סטודנט מצטיין
לרפואה, היו לי חברים, משפחה אוהבת, חברה אוהבת, החיים באופן
כללי היו על המסלול הבטוח לבורגנות משעממת ונפלאה. עד שיום אחד
העזתי לשאול את עצמי שאלה קטנה, לא מזיקה כביכול, רק שתי מילים
וסלסול של עיפרון. "מה אם?" לא שיערתי לעצמי אז, באופטימיותי
המטופשת, כמה כוח הרס יכול להיות אצור בתוך שתי מילים.
הכל התחיל בשנה השלישית ללימודים, השנה בה החלו הלימודים
המעשיים. אני אשעמם אתכם שנייה אחת, אבל לימודי הרפואה נחלקים,
בגסות, לשני חלקים - הראשון, החלק העיוני נטו שאורכו שלוש שנים
והחלק השני, שבו מתחילים את ההתמחות בבתי החולים והלימודים
המעשיים בנוסף לעיוניים על מנת לרכוש את הניסיון הדרוש להיות
ד"ר עם משפחה ממוצעת ובית בכפר שמריהו. זה החלק החשוב כדי
להבין את הסיפור שלי. לא תראו כאן שמות של אנשים או מקומות,
וכשנתקדם בסיפור גם תבינו למה החשאיות המוזרה שלי נחוצה
בעניין, אני מסתכן מספיק בעובדה שאני בכלל כותב כאן, אבל הייתי
חייב. זה יושב יותר מדי זמן בפנים, שפשוט חייבים לפרוק קצת
לפני שממשיכים הלאה.

כמו שאמרתי, המפנה הטראגי של חיי התחיל להיבנות בתחילת השנה
השלישית ללימודי הרפואה. הייתי אז בין המצטיינים בכיתתי, ונתנה
לי האפשרות לבחור באיזה בית חולים ארצה לעבור את ההתמחות
("סטאז'", בעגה מקצועית). בחרתי בבית החולים שהיה קרוב
למגוריי, שגם במקרה היה בעל הרמה הגבוהה ביותר באזור, והתחלתי,
כלומר המשכתי, ללמוד בכל בקצב לכיוון התואר. ימים כלילות
ולילות כימים כמו כל הסטודנטים בכיתה במרוץ נגד הזמן והמרצים.
אין שינה ובקושי אוכלים עד המנוחה המבורכת בסופי השבוע, שבהם
הייתי פשוט מתפרק עם חברים באחד הפאבים השכונתיים עד שהייתי
נזקק לעזרה כדי לזחול עד לדלת ביתי. מהפורקנים האלו התפתח יותר
מאוחר הרעיון שהרס את כל מה שהיה לי באותה התקופה. זה קרה באחד
הלילות במגורי האוניברסיטה, שהיה בין הבודדים החופשיים באותו
חודש קדחתני. ישבתי בחדר לבדי (השותף נסע הביתה לחופשה מיוחדת
לרגל פתירת סבתו) ופשוט הרהרתי לעצמי בחיים, באהבה, במוות,
בלימודים ואיפה עדיף לעבוד כשפתאום לחש לי קול קטן בפנים את
השאלה ההרסנית ההיא. "מה אם?". אין סיכוי, חשבתי לעצמי. יתפסו
אותי, יסלקו אותי."לא אם תהיה זהיר" לחש לי הקול בביטחון
מוצהר. זה נראה כמעט קל מדי. הפיתרון המיידי לכל הלחץ. פורקנים
קטנים שכ"כ היו נחוצים לי במהלך הלימודים הקשים, ועכשיו
הזדמנויות להשיג אותם שלא היו קיימות קודם. בלא ידיעתי באותו
הרגע התחלתי לשחק את החתול באותו משל מפורסם על סקרנות.
בשבועות הבאים התחלתי לגשש בין הרצאה אחת לשנייה בין סגל בית
החולים. התחברתי לאנשים הנכונים, ליקקתי לאנשים קצת פחות
נכונים, וגם נהניתי קצת עם אחיות שלא היו נכונות בכלל, או
קשורות לעניין. תוך זמן קצר כבר הייתי מעורה עמוק-עמוק ברשת
המחתרתית להשגת ציוד רפואי מכל הסוגים. דיי מהר שמתי יד על
ערכת עירוי שלמה ובקבוקון של אלכוהול רפואי והתכוננתי לניסוי
המטורף שלי. המועד הגורלי נקבע לסוף השבוע, בבית בחדר. כל אותו
השבוע הייתי על קוצים וכמעט שנכשלתי באחד מבחני האנטומיה
שעברתי מרוב מחשבות על גודל התגלית, עד שלבסוף נגמר השבוע
המסויט ההוא והגעתי הביתה כולי ציפייה כמו ילד עם צעצוע חדש.
חיכיתי ללילה שכולם ילכו לישון, נעלתי את עצמי בחדר והתחלתי
להתכונן- מצאתי וריד טוב בזרועה ימין, כורסה נוחה לשבת, שקית
עירוי ובקבוקון האלכוהול מוכנים, ופלאפון עם מספר של חבר טוב
כבר רשום ומוכן לחיוג אוטומטי למקרה וטעיתי במינון. הניסוי
החל. התיישבתי לי בנוח, ניגבתי את הזעה מהמצח, טפטפתי כמה
טיפות מהבקבוקון לתוך שקית העירוי וחיברתי אותי למחט שהחדרתי
מבעוד מועד לווריד. נשמתי עמוק. "יהיה בסדר", שיננתי לעצמי בלי
סוף, הורדתי את מתג הפלסטיק המיוחד השולט על הזרימה, והספקתי
להישאר בהכרה רק ל30 שניות הבאות.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בבוקר שבת, שכוב על הרצפה
בחדר, השקית לידי על הרצפה ריקה מנוזל, אך מלא למחצה בדם שלי,
אפקט שכיח כשמקבלים עירוי. ניסיתי להתרומם ואז תפס אותי כאב
הראש. או יותר נכון לומר דחפור צבאי בא והחל לקדוח מגרש כדורגל
באמצע הראש שלי. נזכרתי ששמטתי משתנה אחד חשוב מהמשוואה
הגאונית שלי, ההנג-אובר. היה ברור כשמש גם שהגזמתי קצת עם
המינון, אבל בעיני כל אלו לא היו חשובים. התחושה! התחושה
העילאית שחשתי, הפורקן הנפלא! טוב פי עשרה מכל אלכוהול מעובד
ומהול ששתיתי בכל פאב אי פעם, ונמשך כמעט כפול! התחלתי להרהר
גם אם לא עקפתי את רפלקס ההקאה המפורסם מכיוון שהזרקתי אלכוהול
ישירות לדם ולא מערכת העיכול, אך כל אלו הושמו בצד ע"י האושר
העילאי שחשתי על תגליתי המופלאה. בדיעבד, הייתי צריך לבכות
באותן שניות. אלו היו השניות האחרונות של חיי הרגילים לכאורה.
ההתדרדרות כבר החלה. מאותו הלילה הראשוני והמופלא הדרך
להתמכרות ולתלות מלוכלכת הייתה קצרה מששיערתי. אפילו לא שמתי
לב כבר באיזו תדירות אני מחבר את עצמי לשקיות. כשיד ימין החלה
לכאוב מרוב חורים, פשוט עברתי בהיסח דעת ליד שמאל, וכשזו כאבה
יתר על המידה, פשוט לא הייתי מוציא את המחט מהיד. למחטי העירוי
ישנו פקק חד כיווני אז מאפשר את החלפת העירויים, כך שנוצר מצב
שבו הייתי נשאר "זמין" לעירוי 24 שעות ביממה מכיוון שלא הייתי
מוציא את המחט אף פעם, פרט להחלפות סדירות כל כמה ימים, מטעמי
סטריליות. ככל שחלף הזמן הלימודים נעשו יותר ויותר לחוצים ואני
נסוגותי יותר ויותר אל פיתרון הקסמים שלי. התחלתי להפעיל לחץ
של ממש על ספקי הציוד שלי ואיבדתי מזהירותי. כל עוד הייתי נשאר
פיכח  הייתי אדיש לחלוטין למה שקורה סביבי. הציונים צנחו תוך
שבועות בודדים. הייתי מסתובב שעות על גבי שעות אובד במסדרונות
בית החולים, מפספס הרצאות. רק תר אחר הספק הבא, האח הבא שיסכים
לעזור תמורת סכום סמלי, האחות הבאה שיהיה אפשר לפתות. אנשים
החלו מתרחקים ממני, חבריי החלו להתעלם ממני. החברה שלי, שעד אז
הייתה אוהבת וחמה, רק הביטה בי מתפורר מהצד. נמאס לה לריב,
נמאס לה לבכות ולהאמין לי בכל פעם שהייתי אומר שאפסיק, רק כדי
למצוא אותי מעולף למחצה במגורי הסטודנטים לילה לאחר מכן. לבסוף
גם היא נטשה אותי ונשארתי לבדי לגמרי באוניברסיטה. רק אני
והשקית. בשלב זה כבר הייתי מכור כל דבר. נרקומן. ועדת ההדחה
כבר הייתה קרובה מתמיד. ממצטיין הכיתה הפכתי למועמד בטוח
לנשירה. לא שזה הזיז לי יותר מדי. היו לי התענוגות שלי לרדוף
אחריהן, ובזמן שסטודנטים אחרים רדפו אחרי רופאים ומרצים עם
קלסרים ועטים, צמאים למידע, אני רדפתי אחרי השרת, והמפתחות
לחדרי הציוד, צמא למשהו אחר לגמרי. נשרתי לבסוף, 8 חודשים בתוך
השנה השלישית ללימודי, 4 חודשים לאחר אותו לילה גורלי בחדרי.
העולם לא נשמט, אלא פשוט קם וברח מתחת לרגלי במהירות מסחררת,
ולפני שהספקתי להבין בכלל שנשרתי, שאיבדתי חלום, שאיבדתי אהבה,
המשפחה החליטה שאם אני לא מתאשפז הם מתכחשים לי. זו הייתה
נקודת השבירה הסופית. עברתי לגור אצל מכר ישן שלי מימים אחרים
ועברתי סוג של התמוטטות עצבים סמויה. אף אחד לא ידע באמת עד
כמה אני שבור, גם לא זה שגרתי אצלו. הייתי מתהלך ברחובות כמו
רוח רפאים. בלי מטרה, בלי ניצוץ בעיניים, בלי כלום. התברר
שהדיכאון, למרות ההרסנות שלו בתחומו, לפחות מנע יצר הרסני אחר,
והרחיק אותי משקיות העירוי ה"מחוזקות" שלי לכמה חודשים טובים
של בדידות. לבסוף התחלתי להתעשת. לחדש קשרים עם כמה חברים
לספסל הלימודים, לגשש אצל המשפחה, לנסות לחזור למסלול.
ללימודים אף אחד לא רצה לקבל אותי כך שחייתי מעבודות מזדמנות
ומקצת התנדבות בשביל מד"א. החיים עשו מאמץ קטן ושביר לחזור
לעמוד על הרגליים, אך גם האשליה הזו, הסתבר לי מאוחר יותר,
הייתה פשוט עוג חלק בהתדרדרות מחושבת וארוכה שעוד לא הגיעה
לשיאה. העבודות באו בצמצום, ותוגמלו עוד יותר בצמצום, כך
שחייתי במצב מתמיד של חיפוש אחרי כסף, כל היום עם האף קבור
במודעות הדרושים, מסתובב בחנויות בתחינות לעבודה, ללא הועיל.
בצר לי חשבתי לעצמי לחזור אל השכחה הסינטטית שלי, אל שקיות
העירוי. עוד יכולתי לתחזק כמה קשרים במחלקות הציוד של בית
החולים וזו הייתה שאלה של זמן עד שהייתי חוזר לסורי, אך במקום
זאת תקף אותי שד גרוע יותר. במקום לשמור את צרתי לעצמי, החלטתי
לשתף בה אחרים. התכנית קרמה עור וגידים עם כל שבוע שעבר בהכנות
- שידול המשפחה להלוואה גדולה בתואנות שווא שאני פותח עסק חדש,
מתמסד. חזרה במלוא הכוח לתחזק את קשרי העבודה המפוקפקים עם צבא
השרתים והאחיות שלי, הספקים הנאמנים שלי. תכננתי אימפריה תת
קרקעית של שיכרות והזיות. עם ההלוואה שכרתי מחסן נטוש באחד
האזורים המפוקפקים של העיר, שיפצתי קצת, ריהטתי קצת, ושיוותי
למקום מראה של פאב לכל דבר. רוב המקום היה מרוהט בכורסאות
נינוחות, עם הטוויסט האישי שלי- עמוד עירוי שחור ומבריק צמוד
לכל אחת. מאחור היו המקררים עם שקיות העירוי. הכל היה מוכן.
התחלתי להפיץ את המילה ברחוב, במחתרת. התחברתי לצד המפוקפק של
העיר ודיי מהר נוצר קהל קבוע ונאמן של עברייני ונרקומני העיר
אצלי במחסן. עבדתי על בסיס שבועי - כל סופ"ש הייתי פותח ל48
שעות רצופות, בשישי ועד ראשון בבוקר, כך שהלקוחות יוכלו
להתאושש. הכל היה חופשי, הלקוחות יכלו לבחור את המינון שיירצו,
לאחר שהוסברו להם כל תופעות הלוואי. שכרתי לצידי צוות של אחים
וחצאי-אחים כמוני שרצו להשלים הכנסה ולא הפריע להם הצד המפוקפק
שבעבודה. היו לי שומרי ראש צמודים, ואפילו די-ג'יי שניגן
מוזיקת צ'יל-אאוט ואולי קצת פינק פלויד בשביל להיכנס לאווירה.
תוך חודשיים-שלוש הייתי ידוע ברחבי העולם התחתון הן בנגישות,
והן באיכות השירות. הביקוש עלה, אנשים פיתחו בי תלות, התמכרו
ללא סיכוי. זה היה פשוט טוב מדי. כל ההשפעות הטובות של
האלכוהול, בחצי מהמהירות, למשך זמן כפול וללא רפלקס ההקאה
המרגיז. שלטתי ללא עוררין בסצנת העולם התחתון, וככזה הייתי
צריך מעתה להיזהר יותר. כל כמה חודשים הייתי מחליף מקום, מחליף
מחסן, מחליף עיר, עם המשטרה המקומית הייתה קרובה מדי אלי.
הייתי רוכש קשרים חדשים בבתי חולים מקומיים, מחדש את רשת
התעמולה, ופותח מחדש את המקום. עם הזמן תזרים המזומנים הפך
ליציב יותר וגדול יותר ויכולתי להרשות לעצמי להתרחב, לשפץ,
להוסיף חדר VIP, למקרה ואיזה כריש פשע מקומי ירצה לראות ולטעום
את הקסם החדש בעיר, וקרה יותר ממקרה אחד כזה. יכולתי להרשות
לעצמי להחזיק שוטים ברשימת המשוחדים שלי, על מנת לקבל טיפים
מתי לעבור, או לחילופין, למנוע הטרדות מוגזמות ע"י האנשים
בכחול. הייתי סנדק האשליות החדש. ברחוב שמי הלך לפני - "המלאך
בשקית". הייתי אימפריית התמכרויות של איש אחד. שלחתי יותר
אנשים לבתי החולים ולבתי הקברות יותר מכל ארגון טרור אחר
(שכחתי רק לפרט פרט קטן אחד- אלכוהול רפואי מרוכז פי כמה וכמה
יותר מאלכוהול אזרחי מעובד, ולכן השפעותיו הרעות לטווח ארוך
באות הרבה יותר מהר). אנשים באו כדי להירקב לאט לאט על
הכורסאות שלי. זה התחיל כניסוי תמים, לראות על מה כולם מדברים,
נמשך בתלות קלה, וכלה בהתמכרות קשה. אי אפשר היה עמוד בפיתוי.
הייתי זול כמעט פי שלושה מכל מקור אחר באזור, חוקי או לא חוקי.
ואז הגיע הלילה בו ננעץ המסמר הסופי בארון הקבורה שלי. לאחר
יותר משנה וחצי של פעילות ומוניטין, ויותר ממקרה מפוקפק אחד של
הרעלה כתוצאה ממינון גבוה מדי, צברתי לעצמי כמה וכמה אויבים
שדרשו נקמת דם עבור האח, בן, בן דוד, אחיין וכו' שכנראה הייתי
שותף עקיף או ישיר למותם על כורסותיי. יותר מכולם היה זה סנדק
פשע מקומי (שאת פרצופו ראיתם בעיתונים יותר מפעם אחת) שאחיו
נפח את נשמתו כשאחת המחטים שלי בזרועו (הוא התעלם בנוחיות
מהעובדה שאחיו היה דיכאוני קליני שבא להתאבד בעזרתי,והאמת,
התעלמתי גם אני) שנשבע לעשות בגופי דברים שנשמעו רק בימי
הביניים האפלים והרחוקים. זימנתי את המדובר לפגישה באחד הלילות
כשהמקום היה סגור כדי לדון בעניינים ולנסות למצוא מוצא שלא
יכלול את השחתת גופי עד ללא היכר. לאט לאט דיברתי על ליבו של
האיש והחלנו מנהלים שיחה ערנית למדי, שבמהלכה שידלתי אותו
לנסות את אחת השקיות שלי, כדי להבין במה מדובר ולראות במו
עיניו (וורידיו) שאיני אחראי למות אחיו. לבסוף הוא התרצה
והתרווח לו בכורסתו, והמתין לאח התורן שיבוא ויכין אותו
לחוויה. חמקתי אחורה ושלפתי שקית מהמקרר, ואת הבקבוקון מהכיס.
הזלפתי כמה טיפות מהנוזל היקר וחזרתי אל הלקוח. ביקשתי מהאח
שישאירונו לבד וחיברתי את האיש לשקית. תוך שניות נינוחו פניו
והוא נרגע והחל לספוג את הנוזל המשכר. מה שלא ידע הוא
שהבקבוקון שהיה בכיסי לא היה אלכוהול, כי אם רעלן עצבים איטי
ומתוחכם ששמרתי לשעת חירום בדיוק מעין זו. תוך דקות ספורות החל
האיש לפרכס למוות בכיסאו ולהקציף מפיו, כשאני מביט היישר
בעיניו במבט קפוא ואדיש. עוד סימן על הקיר. עוד גופה באחריותי.
אני חושב שהפסקתי לספור כמה תאונות קרו וכמה שלא היו תאונות
כלל וכלל. מאז אותו לילה משהו מת סופית בתוכי, והחלה להצטבר בי
מועקה על כל אותן שנים שאיבדתי, אהבות שהכזבתי, החיים שלקחתי,
גם אם היו חסרי תועלת ורשעים. מאז אותו לילה התחלתי לחסל
בשיטתיות את כל מי שרצה לחסל אותי בשיטתיות. שמי ברחוב השתנה
מהר מאוד ממלאך ל"השטן בשקית". הייתי מלאך המוות הלבן והלא
מוצהר של מחתרת העולם התחתון בכל עיר אליה הגעתי. עם הזמן
והשחיקה הנפשית אפילו התחלתי לגלות הנאה סוטה בעניין ולפעמים
הייתי מארגן איזו "תאונה" רק כדי לשחזר את אותו חוסר האונים
בפניו של המסכן המפרכס מולי. כך התנהלתי, עומד בתוך עין הסערה
שהיא חיי, מתבונן בעצמי הורס, שובר ומרסק את חייהם של כל
הסובבים אותי, גורר אותם איתי להתמכרות ולאבדון. הפכתי ממציל
חיים בהתהוות למוות התגלמותו, למוכר אשליות שטני. המשקל הזה על
הלב כבר מכביד על הנשימה, כל נשמה שהיה לי קשר במותה רדפה
ורודפת אותי ללא הפסקה, התמוטטתי שוב שנה אחרי החיסול הראשון
שלי, זו הייתה ההתמוטטות השנייה והקשה ביותר שעברתי. בבת אחת
סגרתי את  כל העסק וניתקתי את כל הקשרים. ברחתי ליישוב מרוחק
בדרום והתנתקתי מהעולם. הייתי מחבר שקית אחרי שקית רק כדי
להימלט מהאשמה הזו שתפסה אותי בגרון, רק כדי לא לשמוע את
הצעקות הדורשות נקמה, את בכי המשפחה המאוכזבת, לא לראות את
פרצופי החברים הישנים, חברי הנפש, מלאי גועל ורחמים. דיללתי את
עצמי מכל צלם אנוש ונשארתי צל רזה וחיוור, סימני מחטים על כל
זרועותיו, ומקרר מלא שקיות שמחה מלאכותית במקרר ביתו. בכוחותיי
האחרונים העליתי את הסיפור על כתב. אולי כהתנצלות, או כוידוי,
אני לא יודע, זה פשוט משהו שהיה צריך להיעשות.

פירוט נרחב של כל עסקיי, קשריי, האנשים שרצחתי במזיד או בשוגג
ומקומות קבורותיהם נמצא בקלסר ליד דפים אלו. הגיע הזמן להתחבר
לאשליה האחרונה. מחכה לי קבלת פנים חמה למטה. אחרי הכל, לא כל
יום מגיע סוחר המוות מספר אחד בשטח לביקור.

מתוך דו"ח המשטרה במקרה "השטן בשקית":
דפים אלו, וכן קלסר והמפרט את כל פועלו של אדיב ליבוביץ',
המכונה "השטן בשקית" נמצאו בדירה שכורה בדרום יפו, לצד גופתו
המרקיבה של מר ליבוביץ' ז"ל, והוא בן 28 במותו. מתוכן הקלסר
נלמד על היקף פעילותו העצום של הנ"ל במשך של יותר מ3 שנים,
הכולל סניפים ביפו, חולון, חיפה, תל אביב ובאר שבע, והצעות
התרחבות גם בירושלים. כמו כן מצוינים שמותיהם ומקומות
קבורותיהם של כ-45 עבריינים המוכרים למשטרה, וכן ראש ארגון פשע
אחד לשעבר, אשר הנ"ל הודה בצוואתו זו ברציחתם או בגרימת מותם
בשוגג. כמו כן מפורטים כאן דרכיו של הנ"ל להשגת הציוד הנדרש
להפעלת מאורות האלכוהול המחתרתיות שלו... מעצרים בנוגע לשותפים
לדבר עבירה בוצעו והם יובאו בפני שופט