אני אוהבת ללכת. לפעמים אני הולכת שעות על גבי שעות, ורק חושבת
וחושבת,שרה לעצמי ואפילו כותבת שירים וסיפורים בזמן ההליכה.
בדרך כלל אני הולכת בערב, בזמן השקיעה, כשכבר לא כל כך חם ורוח
קרירה מלטפת אותי. אני חושבת בעיקר על כמה שאני שונאת את החיים
שלי. אני כבר לא מסוגלת להנות מכלום: לא מהריח שאחרי הגשם,
מצפיה בפרק של חברים או מלשיר, לשיר! זה מה שאני הכי אוהבת.
אני נטולת רגשות אני הולכת כמו רובוט, בלי להרגיש בכלל מה קורה
מסביב. כבר הכאב הוא לא אותו כאב והבכי הוא לא אותו בכי. הכל
השתנה מכיתה ו'...גיל ההתבגרות...כיתה ז' עוד איכשהו היתה
נורמלית, כיתה ח' היתה סיוט! סיוט! עכשיו אני בתחילת כיתה ט'
וכבר כל הביצפר שונא אותי. זה ביצפר חדש, גם בביצפר הקודם שנאו
אותי וגם בביצפר הקודם לקודם. אז זה אומר שאין אף אחד שאוהב
אותי! המשפחה המורחבת שלי גרה בחו"ל. אחותי-אדישה אלי, אבא
שלי-שונא אותי, ואמא שלי...אמא שלי אוהבת אותי! אוהבת אותי
מאוד! אבל אנחנו כבר לא מבלות הרבה זמן ביחד. היא עסוקה מדי
בלעזור לאנשים אחרים, ולא לבת שלה!

אני אומרת שאני רוצה למות כל הזמן, אבל אני לא רוצה, אני רק
רוצה חיים יותר טובים ואף אחד לא מבטיח לי שזה מה שיהיה אחרי
המוות.