תמשיך ללכת ישר.
אתה הולך עקום בלי לשים לב בכלל.
אתה חוצה את הכביש לא במעבר חציה, והוא נמצא שני מטר ממך.
כאילו אין בך פחד.
יש בך המון.
תראה איך רזית.
כנראה שהמצב איתי גרם לך לחוסר תיאבון, לא חשבתי שמשהו יכול
לגרום לזה לקרות, אבל זה קרה, כמו העזיבה הזאת שלך ממני,
או שלי ממך... מה זה משנה?
אתה צועד לפנינו,
עם חולצת התכלת הזאת שלך.
זה לא מתאים לך הצבע הזה.
אתה לא תכלת, אתה גם לא אפור וממש לא לבן, לא ורוד ולא אדום
ולא סגול ולא כחול ולא ירוק... אפילו שחור אתה לא.
מה הצבע של רחוק?

אל תחשוב שאני לא אוהבת אותך.
אני כן, אבל הכעס שלי עובר כל גבול, פורץ כל מחסום,
אפילו את עצמו.
ועל מה אני כועסת?
אני אפילו לא יודעת.
אני פשוט מרגישה מין צורך כזה לצעוק עליך, להאשים אותך, לנער
אותך, אפילו כשאתה סוף סוף שם לב שאני פה.
מה אני אגיד לך?
אולי זה מאוחר מידי.
אולי כבר איבדת אותי.
תמשיך ליסוע לידי עם חולצת התכלת הזאת שלך.
אולי היא נותנת לך קצת שמחת חיים... אתה צריך את זה. שנינו
צריכים.
אני דומה לך. בלי להרגיש נהפכתי להיות אתה.
זה לא רע.
אבל זה גם לא תכלת.

אל תתעקש.
אתה לא תכלת, אבא,
אתה צבע של רחוק.