ראיתי אותו לבדו, ממורמר.
עם מבט מפוזר וחיוך קצת מוזר.
הכל נגמר. הכל נגמר, הוא חזר.
ספר מה קרה, אמרתי, אני לא אדם זר.

תבין, כל חיי אנשים ראו אותי אל -
מלך הלילה, מלך הצל.
ועכשיו בגלל הקידמה, המדע
נודע שאני זוהר רק בגלל אהבה.

רק כשאני רואה אותה אני מפיץ אור
אבל היא רחוקה ואני מתנהג כמו חמור.
את מסלולי מת מפחד לשבור.
וגם אז לא אדע מה להגיד לה -
אני לא גיבור!

בלי לשמוע מה יש לי לענות
המשיך הירח בשמיים לבהות
ולא ידע שכל מה ששמש רצתה
זה שמישהו יגש ויקח את ידה.

זה לא קל להיות במרכז תשומת לב
של עשרות אבנים חתיכים עד כאב,
שמסתובבים סביבה כבר עידנים,
אבל לא מדברים... כאלה גלמים...