בסיס מנוכר ומקצב מנוכר
המוזיקה שאנחנו צורכים ויוצרים אומרת משהו עלינו. משהו עצוב,
אבל משהו שצריך להיאמר - הרהור
(פורסם בעבר באתר "חוצפה", דצמבר 2005)

http://www.hutzpa.co.il
באחת משיחותיי בנושא תרבות, הפגישה אותי השכנה עם רעיון מדהים
של קארל מארקס, רעיון שבו אדון במאמר זה.

במאות הקודמות היתה המוזיקה הקלסית הזרם המרכזי בתרבות המערב.
עליי לסייג את דבריי הבאים ולציין שלעתים מועברת לנו במוסיקה
הקלסית סערת הנפש של האמן, אבל רוב המקשיבים למוסיקה קלאסית
חשים תחושת שלווה ורוגע. חלקם נרדמים, אבל זה כבר נושא אחר.

המאה העשרים תיזכר בתור המאה שבה עלה הרוקנ'רול לקדמת הבמה.
אמנם מדובר במוזיקה רועשת, אבל עדיין ניסו לשמור בה על מלודיות
מסוימת, החל מהביטלס שעשו פופ עם נגיעות של רוק ועד הפינק
פלויד הזועמים.
ככל שהתפתח הרוק נוצרו בו תתי ענפים, אחד מהם הוא הרוק הכבד.
אם קודם ניסו לשמור על מקצב כלשהו, הרוק הכבד נשמע לאוזן הבלתי
מיומנת כמו רעש (אציין לטובה להקה יוצאת דופן במובן זה כמו
"Type O' Negative" שרמת ההלחנה שלה משתווה לרמה של
סימפוניה).
קארל מארקס אמר פעם, שהתרבות היא מראה של החברה, של הבסיס
האנושי שצורך ויוצר אותה. במלים אחרות, המוסיקה שאנחנו שומעים
אומרת משהו עלינו.

"אין שלווה", אומרת לי השכנה, "זה מה שהמוזיקה של היום אומרת
על הנוער".
והאמת שהיא די צודקת. הקידמה והתרבות המערבית שמים אותנו בתנאי
לחץ הישגיים כאלה, שחוסר השלווה מתבטא גם במוזיקה שאנחנו
צורכים.
אבל אם ברוק הכבד אנחנו נתקלים במזג הלחוץ של דורנו, הרוק הכבד
עדיין מבטא רגש, רגש זועם אבל רגש.

המוזיקה האלקטרונית, ששומעים היום במועדונים, כבר מבטאת לדעתי
משהו אחר. לא רק שאין שלווה, גם אין גם רגש ברובה. התחושה היא
של עולם מנוכר המתבטא דרך צלילים מנוכרים.
החיים במירוץ העכברים המערבי ובעיר חסרת המנוח כל כך פגעו
ביכולת שלנו להוריד לחץ ולהקשיב למשהו אחר, שבסוף הפסקנו
להרגיש. אם נמשיך במטאפורה של העכברים, אנחנו רק חושבים מהיכן
תגיע הגבינה הבאה ועסוקים בהשרדות והישגיות - והמוסיקה שלנו
מאבדת עומק מהעובדה שאנחנו די זרים לעצמנו.
וכמובן שגם פה יש יוצאי דופן, כמו קטע אלקטרוני שמשלב חמת
חלילים, אבל גם היוצא מהכלל לא משנה את הכלל עצמו, והוא שהקור
והניתוק שולט פה מכל פינה.