כוכב מבקש משאלה
ראיון מיוחד במינו עם סמדר יערון, יוצרת ואשת תיאטרון, על
אמנות, לאומיות וזהות יהודית.
(פורסם בעיתון "זמן דיגיטלי")
http://www.zmandigitali.co.il

מגן דוד הינו מבנה בן שני משולשים חופפים היוצרים יחד דמות
כוכב בעל שש זויות.

המושג והשם "מגן דוד" מוזכרים לראשונה בתלמוד הבבלי כשם של
ברכה "ברוך אתה ה` מגן דוד". המסורת היהודית מספרת, כי המלך
דוד נשא צורת מגן דוד על מגינו. בימים עברו נודע המגן דוד בשם
"חותם שלמה" ויחסו אותו לשלמה המלך, שהורישו לחכמים המבקשים
להגן על הבריות מפני רוחות רעות
מגן דוד אינו סמל יהודי מובהק, הוא מופיע כבר בתרבויות המזרח
הרחוק לפני אלפי שנים. לפני למעלה ממאה שנים לערך, אימצה
התנועה הציונית את ה"מגן דוד" כסמל יהודי ציוני, עד אז שימשה
מנורת בית המקדש כסמל היהודי המובהק היחיד.

הקשר בין המגן דוד לתרבויות המזרח איננו כה מופרך. לפי טענות
שונות, המגן דוד מסמל, בדומה לסמל הטאואיזם, את השילוב בין רוח
לחומר, דרך המפגש בין המשולשים. בבואי למצוא זווית עדכנית על
סמלים והיחס שלנו אליהם, גיבסון ידידי משכבר הימים הציע לי
לכתוב על הצגה מיוחדת במינה, המוצגת בתאטרון עכו. ככה זה כשיש
לך קשרים בתאטרון.


אמרתי בטלפון למוני יוסף, מנהל תאטרון עכו, שגיבסון הפנה אותי
אליו, אז הוא שלח אותי לראיין את סמדר ירון, יוצרת ההצגה
"משאלה מכוכב".
סמדר יערון היא אשת שיחה מרתקת, השיחה איתה הגיעה בקלות
מתיאטרון לפילוסופיה וקבלה, דרך העיסוק בסמלים. יש לה צחוק
מתגלגל, כזה שמשדר אופטימיות ועוצמה וגורם לך לשתות בצמא את
דבריה. הראיון איתה היווה חוויה מדהימה עבורי, אני מקווה שגם
בעיניכם.

לפרטים כלליים על מה ההצגה?

"משאלה מכוכב" היא עבודת תאטרון שנוצרה לראשונה בהפקה משותפת
של תאטרון עכו ושל פסטיבל ברלין. הבכורה היתה בברלין ורק אחרי
זה נוצרה גרסה ישראלית בפסטיבל עכו. מדובר בקונסטרוקציית ברזל
בצורת מגן דוד שתלוי על כבל ומחובר לו מנוע. מגן הדוד עולה
ויורד מהתקרה וזו בקצרה העבודה.

תוכלי להרחיב על ההקשר המסויים שבו מופיע המגן דוד?

בעבודה אני מתמודדת עם הקשר שלי והזיקה ביחס לזהות היהודית
והישראלית. אני בודקת את הביוגרפיה של הסימבול וכיצד הוא מתפרש
כיום ובעבר. דרך זה אני מתמודדת עם הביוגרפיה שלי בהקשר האישי
והקולקטיבי. היות וזה תאטרון לכן גם המגן דוד הוא הפרטנר על
הבמה והוא מואנש והופך למעין שחקן שני.
הסיפור המרכזי ברמת הדרמטורגיה הוא שאנחנו מתחתנים. ההצגה
מתחילה בחתונה ביני לבינו. הזיווג אמור להביא לעולם את המשיח.

וזה מצליח?

לא. ממש לא. המשיח לא בא והכל הולך לאבדון. הכל מתפרק.

מה היחס שלך ללאום, בהצגה ובכלל?

היחס שלי מורכב, קשה לענות עליו בראיון קצר.
באופן אישי אני סבורה שהלאום הוא אחד האסונות של העולם. אני
יכולה להזדהות ברמת הקשר לפולקלור, אבל הבעיה היא כשהלאום הופך
לערך שניצב בראש סולם הערכים. חיים מוקרבים עבור הערך הזה.
כשהקולקטיב יותר חשוב מהפרט זה אסון, מתכון לשואה ולא רק
אצלנו, אני מדברת בכלל על העולם כולו.

אבל הטענה היא, שככל שהאינדיבידואל נהיה מרכז העולם, נוצרת
סוג של התפוררות חברתית, שבה כל אדם מתייחס רק לעולמו,
"אטומיזם" וניכור.

אני מעדיפה אינדיבידואליזם  קיצוני וניכור על פני השמדה. כמובן
שאין צורך ללכת לקיצוניות הזו, אפשר למצוא כל מיני גווני
ביניים בהם האינדיבידואליזם איננו הערך היחיד. הניכור בא מכל
מיני סיבות, אבל זה לא מפני שהאדם מבקש להיות עצמו. בכל מקרה,
פיתוח ערך האדם, גם כיחיד וחופש הבחירה, אלו ערכים הצריכים
להיות נר לרגלינו.

אבל כשהעולם כל כך רחוק מהאידאל שאת מציגה לפנינו, מהי ההצעה
שלך לשינוי?

אין לי שום הצעות ברמה העולמית איך לבצע.
אני מניחה שברמה האישית, אני מציעה לעשות מדיטציה ולנקות את
הזיהום האישי הפנימי, להיות ענווים ולא מתלהמים.

ממה בעצם נובעת המשיכה שלנו לסמלים?

קודם כל הוויזואליה שלהם עושה עבודה אנרגטית. העובדה היא שהסמל
מתמצת מהות דרך צורה שיש לה נוכחות. יש בכך סוג של הסבר בסיסי.
אין לי מושג בזה ברמה הקונקרטית אלא ברמת האינטואיציה
והחוויה.

האם המשיכה שלנו לסמלים מרחיקה אותנו מהמהות לעתים, לא רק
מקרבת אותנו אליה?

לפעמים כן. אני חושבת שכל דבר יכול להיות גם התרופה וגם הרעל.
כמו שיש מאגיה שחורה ומאגיה לבנה, זה עובד גם על סמלים. צלב
הקרס במקור הוא סמל הודי עתיק. היטלר עבד עם מתקשרים ובעצתם
הוא לקח את הסמל הזה שמבטא שפע והיטה את הזווית שלו. בהודו
הסמל מופיע בצורה שונה ומסמל טוב לב ואור, לברכה בבית.

אבל בעצם העובדה שצורה מסוימת מסמלת רעיון מסוים, למשל, זה
די מקרי, לא? באותה מידה אותו סמל יכול היה להביע רעיון הפוך,
לא?

יש חוקים לאסתטיקה שאינני בקיאה בהם, אבל אין ספק שזה לא
לחלוטין אקראי.
אם תשים צבעים מסוימים, התגובה שתתעורר אצל בני אדם בלי קשר
לתרבות תהיה אי שקט. צבעים אחרים יעוררו תחושה של שקט
והרמוניה. החוקים תופסים לגבי רוב בני האדם באופן הכי בסיסי.

את מרבה להתעסק בסמלים שונים ביצירותייך?

אני מתעסקת הרבה בזהות שלי בהקשר לסביבה שבה אני חיה ויש עבודה
שבה אני מתעסקת בנצרות, בודהיזם ואיסלם ובסמלים המייצגים את
הדתות. בעבודה הזו, "תפילה", אני מתעסקת דרך הסמלים בדת
ודתיות.

שמעתי סברה, לפיה המשולשים המחוברים במגן הדוד מסמלים חיבור
בין רוח וחומר, בדומה לסמל הטאואיזם. הרעיון על החיבור הזה
מתקשר גם להצגה?

אני חושבת שכן. אני חושבת שזה קורה במעשה התאטרון, שיש בו
נגיעה גם ברמה הפרקטית וגם בעיסוק ברעיונות רוחניים, כשדרך
אמצעים טכניים אני מביעה את רעיון הזיווג בין המשיח לביני.
רעיון ההתהוות המשיחית קורם עור וגידים בהצגה.

בעצם, כשחושבים על זה, היהדות מתייחסת אל המשיח כאל משהו
פחות חיצוני, נכון?

תלוי איפה מחפשים ביהדות, אבל יש בה את הרעיון הזה שלפיו המשיח
הוא יותר עניין תודעתי, המשיח נמצא בי ובך ובכל אחד. כשמתעמקים
בפנימיות התורה מגיעים לזה.

אבל נניח לשנייה שהחלום שלך יתגשם ולא יהיו לאומים...

אמן, הלוואי, זה יהיה ממש ימות משיח...

אבל יש טענה, שאני לפעמים מתחבט בה ביני לבין עצמי, שהמדינה
דואגת לפרט, גם אם לא מספיק ושכל זה ייעלם אם לא תהיה מדינה,
כל אחד ידאג לעצמו.

אז אני אומרת, שלא צריך לזרוק את התינוק ביחד עם המים, אני
אומרת שצריך לדאוג אחד לשני גם ללא צווים חברתיים, מתוך צו הלב
הפנימי. זו המשמעות של חירות אמיתית וחופש בחירה.