יושבת לה בפינת בית הקפה השכונתי. לידה ספל קפה
הפוך-עם-מעט-קצף מהביל. בבגדים מחוייטים היתה נכנסת לבית הקפה
מדי יום ביומו, הולכת בשתיקה לעבר שולחנה ומתיישבת. הסיגריה
תקועה, כתמיד, מעל אוזן ימין, כי זה גורם לה להרגיש מעט דרמטית
יותר, אולי אפילו טראגית, מאז שהחלו לאכוף את החוק האוסר על
עישון במקומות ציבוריים. אצבעות ידה השמאלית נכרכות סביב העט,
ממוללות אותו והופכות. התמונה של האוטובוס שטה לה אל מול מגדל
האייפל המיניאטורי שבעט, והיא תוהה - לכתוב או לא לכתוב? זאת
השאלה.

כך היא, בפינת בית הקפה הקבועה שלה, מגיעה כל אחר-צהריים,
יושבת וממוללת, יושבת ומתמללת. בין אם בקיץ או ביום סגריר,
תמיד רואים אותה יושבי בית הקפה בשעה הקבועה, בפינה הקבועה -
סיגריה מעל אוזן ימין, עט מתמוללת ביד שמאל. עם המלצרים היא
מנהלת שיחה מינימלית. בתחילה היתה מבקשת חזור ובקש את ספל הקפה
הפוך-עם-מעט-קצף שלה, אך לאחר מספר שבועות הכירוה כל המלצרים,
והשיחה הגיעה למינימום האפשרי של "הנה הקפה שלך," וה"תודה"
המבויישת מצדה. אפילו את החשבון כבר לא היתה צריכה לבקש, פשוט
היתה מותירה את ח"י השקלים שלה על השולחן. תמיד ח"י שקלים.
הקפה עלה רק 12, אך היא תמיד הותירה ח"י.
מעולם לא חיכתה לעודף, מעולם לא חסר לה מטבע.

באחד הימים, אחר-צהריים שטוף שמש חורפית, הבחין בה אחד מאורחי
בית הקפה החדשים, אלה שעוד לא רכשו להם מעמד קבע ולא תכננו
לעשות כן. הוא הבחין בה וניגש אליה. היא הביטה אל תוך עיניו עד
שהיה אנוס להסב את מבטו מעיניה, לחייו סמוקות. הוא לא יכל
להביט בה עוד, ומרוב התרגשות עזב את בית הקפה. ביום שלמחרת הוא
חזר, וכך גם בכל יום שעבר מאז. תמיד ישב קרוב אליה, בשולחן זה
או אחר שהיה פנוי באותו רגע. תמיד הסב את מבטו כל אימת שנראה
לו כי היא הבחינה בקרבתו ובמבטיו.

ברבות החודשים, החלו אי-אלו מבקרים של בית הקפה לתהות על קנקנה
של זו, המגיעה מדי יום בשעה קבועה לשולחן קבוע, שותה את
"הרגיל" ויושבת לה עם סיגריה מעל אוזן ימין ועט מתמוללת ביד
שמאל. תהו - ושאלו. מהיכן היא מגיעה? מה מעשיה? מה עיסוקה
בחיים? האם בודדה היא או אשת איש ומשפחה? האם תמהונית היא או
בחורה מן המניין אשר מבלה את מנוחת אחר-הצהריים שלה במקום זה?

כך היא המשיכה לשבת לה עם ספל הקפה הפוך-עם-מעט-קצף שלה. מדי
פעם היה העיתון היומי מצטרף לתפריט והיא היתה יושבת ומעיינת
בו, הופכת כל דף ובוחנת בקפידה. את מדור החדשות היא היתה בוחנת
באדיקות, כמו גם את מדורי הכלכלה, הספורט, הרכילות ומה-לא.
והסקרנות הכללית גאתה לאיטה. מדי פעם היה סקרן זה או אחר מתקרב
ושואל לשלומה, שהרי הם מכירים מרחוק זמן כה רב ואולי כדאי
לבדוק. המבט שלה היה מרחיק את אותו סקרן לאחר פרק זמן. חלקם
הלכו ולא חזרו, חלקם הצטרפו לגבר שסקר אותה בקביעות. מדי פעם
היה זה או אחר מנסה לעקוב אחריה אל מחוץ לבית הקפה, אך תמיד
היה חוזר בבושת פנים דקות מועטות לאחר שיצא. "נעלמה," היו
אומרים עליה, "כאילו סחפה אותה הרוח."

גם לי יצא להתארח בבית הקפה הזה. נכנסתי אליו באחר צהריים אחד,
לאחר יום עבודה מפרך שבסופו היה דרוש קפה שלא אני אכין. הדירה
החדשה שלי היתה קרובה מספיק בשביל לאפשר לי הליכה קלילה ולא
מאומצת אל בית הקפה,  ושם התיישבתי בשולחן הרחוק, הפינתי. היה
זה שיקול של ריחוק לעומת חברה - רציתי להיות מספיק רחוקה מכל
הקהל על-מנת שלא יפנו אליי, ועדיין קרובה מספיק בשביל לחוות את
אווירת בית הקפה הנעימה. התיישבתי בכיסא והבטתי סביבי. עיני
כולם היו נעוצות בי במבטים מופתעים. תהיתי אם תורי להשיב
"מה?!" רגוז למחצה, אך החלטתי לוותר והתעמקתי בתפריט שעל
השולחן. המלצרית הגיעה והחלה לפרט את ה"מיוחדים" של היום, אך
אני עצרתי אותה באמצע, "קפוצ'ינו בבקשה, עם הרבה קצפת."
המלצרית פנתה לעבר המטבח, לא לפני שהעיפה בי מבט חשדני ומופתע
נוסף. הוצאתי מראת-כיס והבטתי בפניי בחטף, לראות אם האיפור
מונח כמו שצריך ואם לא תקוע לי גזר באמצע הפרצוף. כלום. אז מה
הבעיה של כולם?

כאן התחלתי להרגיש את זה. מבט חודר נשלח אליי. לא מבט של הפתעה
ותמיהה, כי אם מבט שמפשיט אדם מכל הגנותיו. מסוג המבטים
שמרגישים גם מצידו השני של חדר, ואכן מסתבר שמשם נשלח אליי מבט
זה. הסתובבתי וראיתי אותה - מטר שבעים של בגדים מחוייטים ומבט
קר.
לא אומר שמבטה היה לא-אנושי. להיפך, הוא היה אנושי מדי, מפוכח
מדי, חד וכואב כמו סכין, צורב כמו כוויה פתאומית, קפוא כקרח -
ואנושי בצורה מדהימה. "אין לי כוח לזה," חשבתי והסבתי את מבטי
בחזרה אל השולחן. ההרגשה לא פחתה - להיפך. בית הקפה השתתק
מסביבי, וכאשר הרמתי את מבטי מהשולחן, ראיתי אותה עומדת לידי,
מביטה ישירות בעיניי ברגע שהתאפשר לה הדבר.
"אני יכולה לעזור לך?" שאלתי, בלי לדעת מה הולך להגיע בהמשך.
"לא," ענתה הבחורה בקול עמוק ונעים, "ואני לא יכולה לעזור
לך."
שתקתי. עיניה היו נעוצות בשלי כמו קודחות לעמקי נפשי, מכלות את
מצבורי הסודות שערמתי שם במהלך השנים. הסבתי את מבטי במכאניות,
"מה את רוצה?"
היא לא ענתה. אף לא מילה. אך ידעתי ברגע מה היא רוצה. ידעתי,
ולא התכוונתי לאפשר לה לקחת את זה. "זה אחר הצהריים החופשי
שלי, ואני רק רוצה לשבת כאן בשקט. יש לך בעיה עם זה או שאת
מעוניינת להרוס לי גם את זה, אחרי כל היום הנוראי שעבר עליי?"
שאלתי אותה, עיניי נעוצות בעיקשות בשולחן, לא מאפשרות לה לתפוס
את מבטי בשלישית.
שתיקה מצידה. אין תגובה. מבט נעוץ בשולחן, נעוץ היטב, כאילו
שחיי תלויים בכך. "מה את רוצה?!" שאלתי שוב.
היא התיישבה לידי. בלי לשאול אם אפשר, בלי לשאול אם אכפת לי.
התיישבה. דקה וחצי לאחר מכן הביאה לה המלצרית ספל קפה
הפוך-עם-מעט-קצף. "הנה הקפה שלך," "תודה" מנומסת. לגימה. מבט.
לגימה. עיתון. סיגריה מעל אוזן ימין, עט מתמוללת ביד שמאל.
"את יודעת, יש עוד שולחנות במקום הזה." פעם נוספת, לא זכתה
הערתי בתגובה, פרט למבט קר שאליו לא התייחסתי. לאחר זמן הסיטה
היא את מבטה והתרכזה בכוס הקפה שלה.
לאחר פרק זמן, היא קמה מהכיסא, הותירה ח"י שקלים על השולחן
ופנתה ללכת. "חכי," אמרתי לה, מניחה שטר של 20 על השולחן ולשם
שינוי לא מתכוונת לחכות לעודף. היא המשיכה ללכת ואני - אחריה.
היא לא הלכה במהירות, ואף על-פי כן לא הצלחתי להשיגה. ידעתי
שאני חייבת לחזור.

ביום הבא סיימתי את עבודתי מוקדם מהרגיל, על-מנת להגיע לבית
הקפה בזמן. נסעתי כמו מטורפת בכבישים, ובקושי הצלחתי להתיישב
בשולחן ההוא לפני שהיא נכנסה לחדר. גם הפעם השתתק בית הקפה
מסביבי, אך את המבט החודר לא הרגשתי. כששמעתי את הכיסא שלידי
נמשך אחורה, הרמתי את מבטי וחייכתי, "מה שלומך היום?" אין
תגובה. לא שציפיתי לכל דבר אחר.
ושוב, הקפה הקבוע, סיגריה מעל אוזן ימין, עט מתמוללת ביד שמאל.
עיתון על השולחן, והיא מעיינת בו בקפידה, הבעת פניה קפואה.
"אפשר את העמוד הראשי?" שאלתי כאשר היא סיימה עמו והניחה אותו
מקופל בצד. היא הרימה את מבטה וראיתי כמה שהיא מתאמצת לסלק
אותי מדרכה. אך ככל שהיא ניסתה חזק יותר, כך הייתי נחושה יותר
להבין את התעלומה, או לפחות לסלק אותה מדרכי. "בבקשה," מלמלה
היא והחוותה קלות לעבר ערימת הדפים המקופלת. לקחתי את העיתון
בלי להסיר ממנה את המבט. "למה כל-כך חשוב לך לשבת בשולחן הזה?"
שאלתי, בלי לצפות לתשובה, אך היא הרימה את מבטה ושאלה "ולמה לך
חשוב?"
נשארתי ללא מענה. פשוט לא ידעתי מה לומר. מצב נדיר-אך-קיים,
מסתבר.

בשבועות שלאחר מכן המשכתי לבוא לבית הקפה. מדי פעם הייתי אומרת
לה מילה, מדי פעם היא היתה מחזירה לי אחת. למרות המינימליזם,
התחלתי להרגיש כאילו שיש קירבה מסוימת, אולי קירבה-שבריחוק,
ביני לבין "שותפתי לשולחן", או יותר נכון - בין זו ששולחן זה
היה "שלה" לביני, השותפה-הכפויה שלה.
אך כידוע, לא ניתן להמשיך מצבים שכאלו לנצח. יש לי עבודה, יש
חיים, דברים להספיק, ובעבודה החלו לתהות מדוע אני עוזבת בשעות
מוקדמות למטרה שאינה ברורה ושלא יכולתי להסביר. "תעשי את
השיקולים שלך," מסרו לי בקרירות יחסית, ואכן כך עשיתי. במשך
שבוע לא הגעתי לבית הקפה, השלמתי את רוב העבודה שהחסרתי בשעות
בהן ביליתי בבית הקפה עם "חברתי" החדשה, והרגשתי פשוט רע עם כל
העניין.
שבוע. רק שבוע לקח לי להבין עד כמה הפגישות הללו בבית הקפה
הפכו להיות חלק חיוני מחיי. "יומיים בשבוע, יוני, רק יומיים!
אני מבטיחה להגיע יותר מוקדם וללכת יותר מאוחר בכל שלושת הימים
האחרים," התחננתי לבוס שלי עד שאישר לי יומיים בשבוע בהם אעבוד
במשרה חלקית. וכך נפל דבר, והתחלתי לחזור לבית הקפה - במשרה
חלקית גם כן.

כשנכנסתי לבית הקפה קיבלו אותי המלצרים בברכות וחיוכים, "הרבה
זמן לא היית, הכל בסדר?"
לא ביררתי עליה דבר וחצי דבר, רק ניהלתי את השיחונת הרגילה שלי
עם המלצרים, החלפנו אנקדוטה זו או אחרת, ואז התיישבתי בשולחן
ה"רגיל" שלי, קיבלתי את המשקה ה"רגיל" שלי וכל מה שנותר היה
לחכות לשותפה לשולחן ה"רגילה" שלי. ואכן, כמו שעון, היא הגיעה
והתיישבה ליד השולחן.
לא אמרתי מילה. גם היא לא אמרה. רק ישבנו זו ליד זו, היא עם
ההפוך-עם-מעט-קצף שלה ואני עם הקפוצ'ינו-עם-הרבה-קצפת, היא עם
הסיגריה מעל אוזן ימין ועם העט המתמוללת ביד שמאל, אני עם
העיתון, שהרי הפעם היה תורי לקנות אותו. עוד חוק בלתי כתוב
שהתחלנו להקפיד עליו בשבוע האחרון לביקוריי בבית הקפה.
"נעלמת," קבעה לאחר פרק זמן. "כן. וחזרתי."
הסתכלתי עליה, והופתעתי לגלות את מבטה ממוקד בי. הפעם לא
הרגשתי אותו בטרם הסתכלתי עליה. "למה?" שאלה, ואני, בחיוך קטן
- "ככה."
שתינו את הקפה שלנו בשקט, דפדפנו בעיתון. היא השאירה ח"י שקלים
ואני רק חמישה עשר, כי הרי הקפה עולה רק 12 שקלים. לאחר מכן
יצאנו מבית הקפה, שם לרוב היתה נעלמת כשתי שניות לאחר היציאה
מהפתח. "חכי," אמרה לי. נעצרתי בהפתעה. "נחמד שחזרת," חייכה
אליי בפעם הראשונה, ואני חייכתי בחזרה, "כיף לחזור. נתראה שוב
בעוד יומיים."
היא הנהנה והסתובבה ללכת. הפעם הצלחתי לעקוב אחריה במבטי. היא
הסירה את הסיגריה מעל אוזנה הימנית, ופוררה אותה לאורך המדרכה
בעודה הולכת.

מאז אני רואה אותה באופן קבוע, פעמיים בשבוע, בבית הקפה
השכונתי. אני עם הקפוצ'ינו-עם-הרבה-קצפת שלי, היא עם
ההפוך-עם-מעט-קצף שלה, עם הסיגריה מעל אוזן ימין ועם העט
המתמוללת ביד שמאל.שתינו חולקות עיתון ולפעמים גם מילה או
שתיים. אחרי הקפה אנחנו יוצאות יחד, מהנהנות זו לזו והולכות
לנו לדרכנו.
והיא אפילו לא מעשנת.

20.02.06