פעם יכולתי לכתוב "אלכוהול", ולהתכוון למקסימום חצי כוס
וודקה.
קראתי אירווינג וולש, מילות ההרואין שלו נפלו על עיניים
שמקוות, כל כך מקוות להיות אחת מהבחורות מצועפות המבט וחריפות
המשפטים בסיפורי האלכוהול שלו שנשפך בין הדפים ועל הכרית שלי,
בלילות שעוד עישנתי סיגריה עם יד אחת מחוץ לחלון.
פעם יכולתי לכתוב "נרקוטיקה" ולהתכוון לשאיפה קלילה, ולהישבע
לעצמי אלף פעם שמתישהו אני אהיה כמו נשות הפאם פאטל שהופיעו
בסצנות חקוקות, ושגררו קולות השתאות מהצד הגברי והנשי כאחד.
כל כך רציתי.
כמיהה עמוקה כמו אז קשה לי להשוות למשהו היום, כמיהה אמיתית של
ילדה שמחפשת לה דמויות נפלאות וקסומות, להיות בדיוק כמוהן.
פעם יכולתי לכתוב "עצבות", ולהתכוון לכבדות שאופפת אותי אחרי
שירים עצובים במיוחד, מאלו ששוקעים בלב ועולים כמו צרבת,
מרירים וכואבים.
רציתי כל כך שמישהו ירצה לכתוב לי את המילים הנפלאות האלו
שקוראות לאמיתיות המיוחדות האלו לחזור כי הן יחידות במינן.
ואני לא.
רציתי להיות, רציתי להיות אפילו חלק קטן מכל הדמות הנהדרת הזו
שסופרים ובמאים חיברו בשבילי עד לפרטים קטנטנים.
וחלקים ממני נהיו...
אז לא ידעתי, שאנשים יכולים לכתוב, אבל שוכחים להוסיף מה קורה
אחרי שהדף נגמר והמילים חסרות הדיו כותבות את עצמן.
היום האלכוהול אמיתי והרסני כמו שרק הוא יודע, התעלפויות
קלילות בפאבים חשוכים נהיו דרך חיים, ושום בחורה מצועפת מבט לא
הקיאה אל מרצפות תל אביביות בגרוטסקיות קבועה, רק אני.
(שוכחים גם לכתוב, (מוסיפה לעצמי במרמור), שיש דברים אלגנטיים
רק כשאותיות שחורות ומסודרות מתארות אותם.)
הנרקוטיקה אמיתית ומטשטשת, והעצב, נהפך למשתכן קבוע שיושב
בפינות חשוכות ואינו מכאיב, ואינו מרפה, רק יושב שם בלי
מאניות, בלי דפרסיות, רק כאב עמום שלא עוזב, וזה הכאב המכאיב
מכולם.
היום אני רוצה להרגיש משהו בעוצמה,
אפילו רק את הדגדוג הזה שמתגעגע לימים שהיה אפשר לכתוב "אני",
ולהתכוון לכל הדברים שאני רוצה להיות, ולא לדעת מה מחכה
כשמגיעים לשם.
אז אני כותבת, ומתכוונת לכל מילה,
"כנות", אמר לי מישהו פעם, "זו המילה היחידה שאת יכולה להגיד
ולא להתכוון לשום דבר אחר".