ואת,
מקפיאה את עצמך לתקופות אחרות,
חייה בין התקווה  לייאוש לחלום
שעוד לא התגשם ואיננו כעת בהישג ידך.
מנסה לטשטש עקבות של עצב נוגה,
מנסה להשלים את החסר, בעוד נגיעה חמה
ברגש של האחר.

והעיניים שלך אומרות לי הכל,
העיניים שלך לא משקרות
והעיניים שלך כבר לא נוצצות כבעבר
והעיניים שלך חצי סגורות, נוגות.
בתוך הראש שלך - המחשבות מתרוצצות,
בצבעים דהויים, בגוונים שקטים, בעוצמות נמוכות.

בין שישי לשבת - בתוך שבוע אפור
מחייגת לעצמך ומשאירה אותך
בשיחה ממתינה, עד להפוגה הבאה.
ממתינה לשובה של תקופה שאבדה,
מעבדת במוח את קול ההיגיון -
ילדים, עבודה, בית - משפחה.
עומדת תדיר על המשמר...
בסך הכל התגשמות חלומה של כל רווקה.
מאבדת במוח את הקול החופשי -
קצת מנוחה, רגיעה נפשית, הילוך איטי של החיים.

ואת,
מעשנת עוד סיגריה בקור המקפיא של זכרון
והזיכרון שלך מעצמך הופך לאט לאט למטושטש
עוטה על עצמך את שכבת הלביאה הקשוחה.
וכמו לביאה, את לא מרשה לעצמך להישבר
גם לא לשבריר של שנייה, גם לא בתת המודע.

ואת,
משירה מעצמך עוד כמויות של שיער,
כמו נטיפים של קרני שמש מאוחרות,
משילה מעצמך את כל מאגר הכוחות.
ארוכים מנשוא יהיו הימים הקיציים,
ארורים מכאב יהיו הימים האפורים...

ואת,
את נושמת נשימה עמוקה
מכינה עצמך לבאות -
חוסר הידיעה יכול להוציא מן הדעת,
עוד מאמינה לנסים הקטנים שעלולים לקרות
לימים של הישרדות בתוך קרב על שעות.
לשעות של חסד, לדקות של שמחת חינם, לשניות אבודות.

ואת,
מקפיאה את עצמך לתקופות אחרות,
עינייך בוהות בשקט, רואות, מביטות,
בולעות את החיים שיש לך, שרצית, שחשבת לאהוב.
בין התקווה לייאוש לחלום שעוד לא התגשם ואיננו כעת
מנסה להשלים את החסר, בעוד נגיעה חמה
ברגש של האחר.


2.3.05
טל יונתן