מלאכי גן עדן מתים עכשיו.
הם נפטרו כולם ממחלה בלתי מזוהה, ראשית שערם הזהוב הפך לשחור
כעורב ונשר.
עורם הצחור ובוהק כלבנה הפך מוגלתי, וכוסה בפצעים מזוהמים ודם
קרוש.
ריח של עור שרוף ריחף באוויר.
חלק משיניהן נפלו, חלק אחר הצהיב והשחיר והפך לרקוב וכואב כל
כך שבלילות יכולת לשמוע את צעקותיהן הנוראיות, את ניסיונם
הנואש לדבר, כשלראשונים מביניהם נפלה לשונם מתוך פיהם ההמום.
עתה גם כשלא יכלו לשאת בכאב יותר, לצעוק לא יכלו.
הקול העלוב אשר יצא מפיהם הזכיר את גסיסתו של אדם זקן וחולה,
וכל ניסיון להקשיב ולהבין את מילותיהם הסתיים בחור שחור ומלא
אכזבה ללא סוף.
לא עבר זמן רב עד שגם כנפיהם נשרו ולא נותרו עוד.
המלאכים שעוד נותר כוח בגופם חיפשו את אלוהים, התחננו לעזרה
ורחמים.
אך אלוהים נעלם.
יום אחד הם החלו למות.
אחד אחד הם נמצאו במיטותיהם ללא רוח חיים, גופותיהן מזכירות אך
במעט את מה שהיו בשיא תפארתם.
ולא עבר זמן רב עד שגם הפרחים נבלו והנהרות הפסיקו לזרום, גן
העדן היה למדבר שומם.
ורק עץ הדעת ועץ החיים עמדו דוממים, תפוחיהם רקובים ומלאי
תולעים.
ואני מנסה להתגונן בצלם,
ונכשל. |