יום אחד, כשחזרתי מארוחת הצהריים שלי, הלכתי לי בטשרניחובסקי,
כשלפתע שמתי לב שמול הפתח של 'המשביר לצרכן' בדיזינגוף סנטר
הוקם דוכן הסברה. מאחורי הדוכן עמד אדם גבה-קומה וארוך-שיער,
בעל חולצה לבנה אשר מצוייר עליה לוגו כלשהו אשר לא זיהיתי.
עורו של האדם היה שחום מעט, כנראה מהעמידה הארוכה בשמש,
וציפורניו היו מוכתמות בכתמי חוסר-סידן. בפיו היה תחוב עלה חסה
בודד, כנראה רק בשביל הנאת הלעיסה, ולרגליו הוא נעל סנדלים
תנ"כיים אשר השוו לו מראה של היפי מזדקן. ובעצם, אני חושב שזה
מה שהוא היה.
התקרבתי לדוכן ושאלתי אותו למה נועד הדוכן. תהיתי, לרגע, בתוך
נפשי הצינית, האם הוא בכלל יודע למה נועד הדוכן או שהוא סתם
נורא נהנה לעמוד שם. הוא הסתכל עליי שניה והחווה את עיניו כלפי
מטה, מסמן לי לעקוב אחרי מבטו. עקבתי, רק כדי להבין כמה מיותרת
היתה שאלתי.
על הדוכן היו מפוזרות בהמוניהן כרזות הנושאות סיסמאות כגון
'בשר=רצח' ותמונות מזעזעות למדי של בעלי-חיים שחוטים וכאלו
העומדים להישחט. האדם ארוך-השיער, ששמתי לב עכשיו שהוא לובש
חולצה של אגודת 'אנונימוס', הסתכל עליי במבט נוקב, כאילו יכל
לראות על שפתיי שאריות של העוף שאכלתי לצהריים.
''אה... צמחונות.'' ניסיתי לפתוח בשיחה, בטון נונשלנטי שכזה,
נבוך קלות לאור המבט החודר.
''כן, צמחונות.'' הוא ענה בשקט, בשאנטי שכזה, באדישות. ''הדרך
המוסרית. הדרך האנושית.'' אמר במונוטוניות, ממשיך לסקור אותי
במבטו.
עכשיו הוא הרגיז אותי. טעם העוף המתוק שנשאר על שפתיי הפך למר
בגלל עלוניו, ומיצי קיבתי התהפכו וגעשו. תבשיל הכעס כמעט היה
מוכן, ומבטו החודר והמתנשא הוסיף את הפלפל לדייסת הזעם.
''מי אמר לך שאתה יותר מוסרי?! מי אמר לך שאתה יותר אנושי
ממני?!'' צעקתי על האדם. הוא שתק לרגע, ואז הרוגע והאדישות שלו
התחלפו לפתע לעצבים של ממש ופרצופו הסמיק מכעס, כמו היה חיה
בעצמו.
''אני אמרתי לי!'' הוא צעק חזרה. ''אני יודע שאני יותר טוב
ממך! בשר זה רצח! נראה אותך מתווכח איתי על כך!''
הסתכלתי על השעון שלי, וראיתי שעוד יש לי רבע שעה עד שאני צריך
לחזור מהפסקת הצהריים, אז התווכחתי. הוא צעק ''בשר זה רצח!''
ואני צעקתי בחזרה ''בשר זה טעים!'', ותוך כדי הכל ליקקתי את
שפתיי בתאווה כדי להרגיז אותו, יודע שהוא יודע על העוף שאכלתי
לצהריים.
הריב נמשך ונמשך, עד שפשוט הרמתי את השולחן בשתי ידיי, זרקתי
אותו הצידה ובלעתי את האדם ארוך-השיער, ככה, שלם.
היה לו טעם מר שכזה, והוא היה כל כך מאוס שאפילו הקיבה שלי לא
רצתה לעכלו והקאתי אותו מיד.

מאז, כל יום אני הולך לדוכן, מתווכח איתו ואז אוכל אותו ככה,
נא, ולאחר מכן מקיא אותו. וכל יום, אני שם לב, אני שומר אותו
לזמן רב יותר בבטן לפני שאני מקיא אותו, וכל יום הוא מתכווץ,
כאילו בכל זאת הקיבה שלי מעכלת חלק ממנו. אבל הטעם שלו עדיין
מר. כל כך מר, שהוא מוציא לי את כל החשק לאכול בשר.