ככה עוברים הימים. מיקשה אחת של צהוב של ביצה שנקרש בקצוות של
מחבת והסריח כאילו מעולם לא היה מיועד למאכל.
יושבת מול קבוצה של אנשים בבר ופתאום מרימה חולצה. מראה להם את
השדיים שלה, שיזדקפו קצת, שיפסיקו לדבר על ההיא מסתובבת לבד
בברים, על ההוא ש
לאט לאט עם האלכוהול הראש מתחיל להתבהר, דברים נופלים למקום,
הצבע חוזר.
פעם שכבנו באוהל, באפלה מוחלטת, בטבע. להקה של תנים הקיפה
אותנו במעגלים והתקרבה אלינו עד כדי כך שיכולתי להריח את
הפרווה הלחה שלהם, הריח שלהם , ריח של תנים.
התעוררנו מהיללות שלהם, צעקות של תאווה של רעב של בדידות.
קפאתי מאימה, אתה תפסת אותי חזק, נשמת לי לתוך השיער ואמרת
ששום דבר רע לא יקרה לי כשאתה מחזיק אותי ככה, אתה תשמור עליי
גם אם זה יהיה הדבר האחרון שתעשה.
וזה הרגע שבחרתי לזכור, הרגע היחיד בו האמנתי לך, הרגע אליו
יצקתי את כל ההבטחות שלך.
אף להקה של תנים מהססים לא יכולה אל מול הברית הזאת שכרתנו שם
באוהל אל מול ירח שבור אבוד בחשיכה.
בבוקר נשפך עליך תה רותח וכאב לך. ראיתי לעזוב אותך שם, לבד עם
הגבריות המפוררת שלך, הברית שלנו שחדלה להתקיים לעגה לי. אתה
בשר ודם, אתה תקום ותלך, אני אשאר לבד. אתה תלמד לשנוא הרבה
לפני שאני אלמד לאהוב.
ועכשיו לילה אחר לילה אני לבד, מתביישת מהבוקר. כמו זונה בלי
עמוד ברחוב להישען עליו.
מחזיקה אסלה בידיים ומקיאה חיוכים, מקיאה גברים שמחזיקים תיקים
של נשים, ממתינים להן, מקיאה הבטחות, מתגוננת מתנים עם פרוות
לחות.

והיום שישי ותיכף שבת. עוד מעט יהיה שקט וצלחות וכפות מחלונות
מסביב. אני אקשיב לתנור אצלי בחדר שיזמזם זמירות של שבת וייזכר
בחלום על נער בן שמונה עשרה ששוכב לי על החזה ובוכה ואני מלטפת
לו את הגב. החלום לא יעזוב עד שש בערב ואני אשאל את עצמי למה
החיים שלי לא מפוררים לחסדים כאלה קטנים, למה רק בחלומות אני
חיה. למה טיפסתי על מגדל שן והארכתי שיער, למה קצצתי אותו למה
הפסקתי לחכות לגבר שיבוא וישלם.
רחמים עצמיים וגועל וגב תפוס וכיור מלא כלים ועציץ מתחנן אולי
כדאי לי להתחתן אולי למצוא עבודה לעזוב את הלילה להפסיק להיות
זונה להתחיל להיות עבד. אולי כדאי להיכנע לפני שאני טובעת
ברחמים האלה לפני שנהיים לי קמטים של אישה שראתה שתי מלחמות
עולם וחתולים שנדרסים אבל לא מצליחים למות, אישה שפעם היה לה
הכול וכולם באו להקשיב לה איך היא שרה ופתאום הכול נגמר ויללות
של תנים הציפו את החדר הקיפו את האוהל שהיא בנתה לעצמה בתוך
המיטה כשנגעה לעצמה בגוף לראות שהוא עדיין שם.
אם היו לה חיים להחריב אם יכלה להפסיק הכול בשביל להתחיל מחדש
עבודה לעזוב גבר בשביל להבין שהוא לא בשבילה ילדים בשביל לדעת
שעדיף להם בלעדיה אם יכלה לנפץ משהו כדי להקים חדש על
ההריסות.

ושוב נזכרת בחלום על איש גדול ואכזר שחוטף אותה ומחזיק אותה
בשתי ידיים ורץ והשיער שלה נתקע בשרשרת הכבדה שלו וזהו, היא
נקשרה אליו וכל תנועה שתעשה כדי להיחלץ ממנו תכאיב לה יותר
והוא רץ ורץ ומתנשף כמו חייה והיא מריחה את הריח שלו ריח של
פרווה לחה והיא נצמדת אליו אל החזה כדי שהשיער שלה לא ייתלש
ואחר כך מאוחר מדי.
הם מגיעים לבית נטוש והוא מניח אותה על מזרון והסדינים דווקא
נקיים והוא קושר אותה אל המיטה ומלטף לה את הראש בדיוק במקום
שנתלשו בו שערות והיא עייפה ושואלת אתה הולך להכאיב לי והוא
עונה לה שכן אתה הולך לאנוס אותי והוא עונה לה שכן. היא מבקשת
לעשות פיפי קודם והוא שוב לוקח אותה בשתי ידיים עד לשירותים
כאילו היא פצועה או מוגבלת, כאילו מעולם לא ידעה ללכת בעצמה
לפני שהוא הגיע והיא משתינה והוא מסתכל עליה בוכה ומנגב לה את
העיניים ואת הפיפי באותה חתיכה של נייר טואלט ומחזיר אותה
למיטה שהפכה להיות שלה ואומר לה זהו, מעכשיו את שלי.
היא מתעוררת למחרת ומסתכלת על הסדינים ונוגעת לעצמה בקרקפת עם
החבלים לידיה ומגלה שלא חלמה אבל האיש לא כאן והיא מתמלאת פחד
ושואלת את החדר ומה אם יהיה לי שוב פעם פיפי מה יהיה.
ואז הוא חוזר עם שקית מלאה תפוזים ושקיות שוקו והוא מקלף לה
תפוז ומאכיל אותה ואומר לה עכשיו אני אאנוס אותך והיא אומרת
בסדר.

הוא הולך וממלא מים באמבטיה שנראית לה מלוכלכת והיא שמחה שיש
שם מרכך לשיער שיקל עליה את הכאב והוא מניח אותה בתוך המים
ומסבן אותה לאט לאט כל אצבע בתורה וחופף לה את השיער ומנגב
אותה במגבת שיש לה ריח של פרווה לחה ועוטף אותה ומחזיר אותה
למיטה וחודר אליה לאט לאט ואז חזק ומתחיל לבכות. היא מלטפת לו
את השיער ואומרת לו תבטיח לי שלא תעזוב אותי אף פעם תבטיח לי
שלא.
וכל לילה כשהיא נכנסת למיטה היא מבקשת את החלום הזה שוב וכל
לילה הפנים של  האיש מתרחקות ממנה וכבר אין לה מושג איך תזהה
אותו, את האיש הזה שקילף לה תפוזים ובכה לה על החזה.

והיא מחליטה להקים אוהל בחדר ומורידה שתי שידות עם ספרים לחצר
כדי שיהיה מקום כי החדר שלה לא גדול וקצת עצוב לה על הספרים אז
היא יורדת שוב פעם ושורפת אותם כדי שלא יסבלו וחוזרת הביתה
ונזכרת ברגע ההוא היחיד שבחרה לזכור איך הוא ניסה להקים את
האוהל ולא הצליח ואז השכיב אותה על האדמה וחדר אליה בפראות כדי
לראות שהגבריות שלו עדיין שם גם אם לא הצליח להקים להם קורת גג
מעל הראש.
וכמה הם צחקו באותו לילה והלכו לראות עם פנס לאן בכלל הגיעו
ושמעו את התנים עדיין מרחוק והיו מאושרים ובבוקר כשקמו התאכזבו
לגלות שיש שם חניון ושלטים ופחים ופחיות ובעצם לא הייתה שום
סכנת חיים ממשית ואז כשעשתה תה בפינג'אן הוא נשפך עליו וקילל
והיא רצתה ללכת בבקשה אל תהיה כל כך פגיע בבקשה תעשה שאאמין
לך.

האוהל עומד זקוף בחדר והיא מתמלאת בושה על שהצליחה להקים לה
בית בכזאת קלות והיא נכנסת לתוכו וסוגרת אותו עליה ומריחה את
הניילון ונשכבת ומחכה שמשהו יקרה ונוגעת לעצמה בראש ותולשת כמה
שערות ופתאום יש צלצול היא יוצאת מהאוהל וזורקת את הטלפון על
הקיר ואז היא בוכה ולא מצליחה למצוא על הרצפה את הספרה שתיים
ופתאום היא מתגעגעת ובועטת באוהל והוא מתהפך בשלמותו ונשכב על
הצד כאילו מחכה שתגרד לו בבטן והיא צועקת בבקשה די

באותו יום החלטתי לנעול את עצמי בדירה לשלושה ימים. במקרר היה
קצת חלב, לחם, ארבע ביצים, כרוב, שני קישואים מלפפונים חמוצים
חמאה ומיונז. בארונות מצאתי קופסת שימורים של שעועית, שתיים של
טונה וקורנפלקס עם שקדים.
הבעיה היחידה הייתה סיגריות. בעשרים וארבע שעות הראשונות ראיתי
טלוויזיה.  כל מה שהיה לראות.
כשהגב כאב לי קמתי התמתחתי הלכתי לוודא שלחתולה יש מספיק אוכל
וחזרתי לשכב.
אחר כך דרכתי על משהו שדקר אותי בין האצבעות. זו הייתה סיפרה
של מכשיר טלפון. שתיים. העפתי אותה למאפרה. בעשרים וארבע שעות
לאחר מכן חשבתי על כל הסרטים והתכניות שראיתי בטלוויזיה.
למה לא נהייתי מרגלת מזדיינת בשביל סודות אויב, למה לא נסעתי
למרוקו לפגוש גבר שיגלח לי את המפשעות כחלק מטקס אהבה. למה לא
התחלתי לנגן בגיל צעיר למה אני לא יודעת לצייר למה לא אכפת לי
מכלום. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כמה אני רוצה לחיות שוב
ושוב אבל רק את העשר שנים האלה, רק העשר שנים התפלות האלה
לחזור אחורה להמיס את הזמן בקערות צבעוניות לחתוך בבשר החי איך
הגעתי למקום הזה לדירה הזאת לגיל הזה לגוף הזה
קמתי למקרר הסתכלתי סביב. אם רק היו לי תפוזים יכולתי להישאר
פה חודשים.