אור השמש, שמציץ לכמה דקות מבעד לעננים הכבדים של החורף הקר
במיוחד, מאיר על הרחוב. עץ עירום עומד מול החלון ומסתיר את
אנטנת החברה הסלולרית שמבצבצת בין הבתים. הבריכה בגינה מחזירה
את אור השמש הבוהק והקר אל תוך עיניי ומדגישה את הצבע הירוק
בהן. האישונים המצומצמים מתמקדים בנקודה רחוקה, אותה אני יכול
לראות רק מהדירה הקטנה שלי בקומה העשירית.
שבוע מייגע עבר מאז שהנקודה הזאת הייתה אצלי בדירה. אז היא לא
הייתה כזאת נקודה קטנה... היא התפרשה לגובה של מטר שישים,
והייתה די מוחשית.
באותו יום ירד גשם שאיים להציף את כל הרחוב. אנשים במעילים
צהובים ועם מטריות שחורות התרוצצו לכל עבר, מנסים למצוא מחסה
מהגשם המטורף. הנקודה הקטנה ההיא הייתה אחת מהם, רק שלה לא היה
מעיל צהוב או מטרייה שחורה, היה לה רק חולצת טריקו לבנה
ודקיקה, מכנס ג'ינס בצבע כחול-תכלת עם קרעים רבים. הנקודה
התקרבה בצעדים בטוחים אל הבניין שלי. עמדתי והבטתי בה מלמעלה,
מנסה להבין מה היא עושה. אף פעם קודם לכן לא ראיתי אותה
בבניין, ורגע קצר עבר עד שהבנתי למה. האינטרקום צלצל בהתרגשות
בחדר הכניסה. כשעניתי היא כבר הייתה באמצע ההסבר שלה. כנראה
לחצה על כל הכפתורים וביקשה את רחמיו של כל מי שרק ענה לה.
אחרי דקה ארוכה במיוחד, הבנתי שאף אחד לא נענה לבקשתה, והחלטתי
שאני לא יכול להשאיר אותה כמו כלב.
"קומה 10, דירה 32. אני אדליק את הדוד", אמרתי ומבלי לחכות
לתגובה לחצתי בקצרה על הכפתור הפותח את דלת הכניסה בלובי, 10
קומות מתחתיי.
לא עברו יותר משלוש דקות עד שנשמעה דפיקה מהוססת בדלת. פתחתי
בחיוך רחב, שהתרחב אף יותר כשעיניי נחו על פניה המבוישים
והמתחננים של האורחת הלא צפויה.
עיניה החומות העמוקות, המעוטרות בריסים ארוכים ומפתים, הביטו
בעיניי שלי. אפה הקטן והמעוגל נתן לה מראה ילדותי ושובב בו
זמנית, ומשך את העין להביט אל שפתיה הדקות והמזמינות. לחייה
הגבוהות הוסתרו על ידי תלתלים חומים-בלונדיניים שנדבקו לפניה
בגלל הגשם החזק שנשפך ברחוב. היא הרחיקה בידיה את חולצתה מחזה,
שנהייתה כמעט שקופה. היא נטפה מים שניות ארוכות עד שהצלחתי
להזמין אותה פנימה.
"אני... אני נורא מצטערת להתפרץ ככה... ממש לא נעים לי... אני
מקווה שאני לא מפריעה או משהו..."
"לא, לא! מה פתאום! את בכלל לא מפריעה! ההפך! לעונג הוא לי
לארח אותך, הרבה זמן לא היו לי אורחים, עוד יותר זמן לא היו לא
פה אורחות, ואני לא חושב שאי פעם הייתה לי אורחת כל כך יפה".
הביטחון נבע ממני, ממקום שלא הכרתי לפני כן. היא הסמיקה קלות,
אבל לא נראתה מתרגשת מדי.
"אני... אני לא מפה. אני מת"א בכלל... ו... אני לא מכירה את
האזור, והכול סגור כי שבת, והתחיל הגשם הזה... ו... לא היה לי
יותר מה לעשות... מצטערת!" אמרה כמעט בבכי, אותו הצליחה להסוות
כחרחור רעד.
"אוי! מצטער! אני אביא לך מגבת!" ומבלי לחכות לתגובה ממנה
הבאתי לה כפי שהבטחתי, מוודא בדרך שבאמת הדלקתי את הדוד.
"עוד כמה דקות המים יהיו חמים. הדוד שלי ממש ממש טוב."
"אהה! לא! אין צורך! תודה, אבל אני רק אחכה עד שהגשם ייגמר.
אני לא רוצה להוות מטרד", אמרה במהירות, בקול מסביר, ולקחה
מידי את המגבת בחשש והתעטפה בה.
"זה בכלל לא נתון לוויכוח. אני לא נותן לך לצאת ככה. את תקפאי
מקור. ולא נראה לי שהגשם עומד להיפסק בקרוב..." העפתי מבט
מהחלון אל השמיים האפורים האינסופיים, שהגשם נשפך מהם כמו
מדליים ענקיים של מים, "ולא כדאי לך להישאר רטובה ככה. המזגן
שלי לא חזק כמו הדוד."
כנראה שהמילים האלו שכנעו אותה, כי אחרי 10 דקות של שקט מעיק
היא החלה ללכת לכיוון חדר האמבטיה, וקיבלה ממני הסבר קצר
ומיותר על איך משתמשים בטכנולוגיה הברורה מאוד של המקלחת שלי.
קול המים החובטים ברצפה בעוצמה נשמע תוך זמן מאוד קצר. הפעלתי
את הקומקום והכנתי שתי כוסות נס עם 3 סוכר. משום מה הייתי בטוח
שככה היא אוהבת.
פתאום הבנתי שלמסכנה אין מה ללבוש. פרצתי לחדר שלי, פותח את
הארון בהיסטריה קלה, מפשפש בבגדיי, מחפש משהו לתת לה. הוצאתי
חולצה ארוכה ועבה, שהייתה גדולה גם עליי בכמה מידות, מכנס
טרנינג עבה ולקחתי תחתונים של אחת האקסיות שלי. חזייה לא היה
לי לתת לה. אוצר כזה לא הסתובב אצלי בבית יותר מדי זמן.
נכנסתי לחדר המקלחת, מוודא במבט מהיר שהיא סגורה מאחורי המחיצה
של הדוש.
"הבאתי לך בגדים יבשים. אמממ... התחתונים של אקסית שלי, אבל אל
תדאגי! הם נקיים! אני אקח את הבגדים שלך ואתלה אותם לייבוש."
לא הייתי בטוח שהיא שמעה אותי בכלל, ולא חיכיתי לתגובה ממנה,
הנחתי את הבגדים על מושב האסלה ואספתי את הבגדים הרטובים
מהרצפה. הלכתי לאיטי החוצה, מצפה בעומק לבי שהמחיצה תיפתח והיא
תאסוף אותי אליה לדוש, אבל זה לא קרה.
הדלקתי את הטלוויזיה כשקולות המים נפסקו. עברו דקות קצרות,
ודלת המקלחת נפתחה, ואדים מילאו את הבית בריח מתקתק של השמפו
שלי. לא יכולתי לא להביט בה.
היא יצאה בצעדים איטיים ומתענגים ופסעה לעברי. החולצה שלי עטפה
אותה, והגיעה לה מעט מעל הברך החלקה שלה. הרוכסן סגור, עם
מחשוף קטן. על המכנס שלי היא החליטה לוותר - "בחיי! דבר כזה
מלוכלך הרבה זמן לא ראיתי!"
המראה העלה חיוך קל על פניי, חיוך שלא הגיע לקרסוליים של החיוך
שהתעורר אצלי עמוק בבטן, מדגד אותי בהנאה.
"הכנתי לך קפה" סיננתי מבין שפתיי בקושי, אחרי כמה רגעים שהחלו
להיות מביכים קצת.
"אהה... תודה", אמרה בביישנות.
"3 סוכר, נכון?" שאלתי בדרך אגב.
"איך ידעת?" התדהמה יצאה מגרונה בלי שליטה. משכתי בכתפיי
והלכתי למטבח להביא את הכוסות.
הגשם המשיך לדלוף גם כשירד הערב, ואורות רבים החלו להידלק מחוץ
לדירתי, ברחוב למטה.
השיחה בינינו הראתה לשנינו הרבה נקודות דמיון בין שנינו,
והשיחה זרמה למקומות נידחים ואפלים. בחיי לא הייתה לי בת שיחה
כל כך מעניינת, שהשיחה איתה יכלה להמשך שעות בלי להימאס, למרות
שהכרתי אותה רק שלוש שעות.
"הבגדים שלי כבר התייבשו, אני חושבת", פלטה לבסוף.
האכזבה נשקפה על פניי כשאמרתי לה שהיא כנראה צודקת.
ובאמת, לא עברו 20 דקות, והיא כבר הודתה לי על האירוח, לבשה
חזרה את בגדיה ועמדה ליד הדלת, אוחזת בידית, מחליטה במהירות אם
היא באמת צריכה ללחוץ על הידית, להסתובב ולצאת לשארית חייה.
"אל תלכי", נפלט ממני, כמעט בניגוד לרצוני.
היא רק הביטה בי. דקה ארוכה הביטה בי. הביטה ולא הורידה את
עיניה המהפנטות. אדמומיות חמימה וממש לא נעימה תפסה פיקוד על
לחיי ועל אוזניי. התחלתי להצטער על פליטת הפה שלי. פתאום ידה
ירדה מהידית. עכשיו מבטה היה מופנה לבלטות הקרות של הרצפה.
מוחה המשיך לעבוד במהירות שכנראה גם הכאיבה לה במידת מה.
"אני.... לא... יכולה..." היא משכה מעצמה בקול שקט וצרוד קצת,
שרק הגביר את רצוני שתישאר.
היא נתנה לי מבט עצוב ומלא משמעויות שפשוט לא הצלחתי לדוג מתוך
עומק העיניים שלה, והסתובבה לדלת, לחצה על הידית ונעצרה.
"בבקשה", כמעט בכיתי, "אל תתני לי להישאר פה שוב לבד". היא
התחילה להסתובב.
"במילא כבר ערב. תיסעי מחר הביתה", הקול שלי נהיה יותר ענייני
ובטוח כי היא התחילה להסתובב אליי חזרה. אבל החיוך שהתחיל
להתפשט על שפתיי נעלם ברגע כשראיתי את דמעותיה.
"מה... מה קרה?" קראתי בבהלה, ורצתי אליה, לחבק אותה ולסגור את
הדלת, כדי להבטיח את הישארותה.
"אני שונאת אותו!" פתאום צרחה, ופירקה את הרושם של היותה עדינה
ושקטה. הדמעות החלו למלא את לחייה במהירות ויבבות הצטרפו
אליהן. שתקתי. נתתי לה לחשוף את מכאוביה בקצב שלה.
היא לא חיבקה אותי בחזרה, אבל גם לא הדפה אותי ממני, אז לא
הרפיתי. נתתי לה תחושה שאני יכול ורוצה לתמוך בה, גם אם היא לא
רוצה לספר לי מה קרה.
"אני יכולה לשטוף פנים?" היא שאלה שוב בקול חלש, עוברת מקולות
היבבה, לקול רגוע.
"ברור!" הכרזתי. וראיתי אותה מתרחקת במהירות, ועוד מנגבת את
הדמעות.
אחרי דקות ארוכות היא חזרה ונראתה כמעט כמו קודם, רק הריסים
שלה נראו ארוכים יותר.
"אני שונאת אותו", אמרה בקול מסביר.
"אני באה, כמו שאמרתי לך, מת"א. אז אתמול, כמו בכל סופ"ש בחצי
השנה האחרונה, באתי לפה, באוטובוס האחרון של שישי בצהריים
בשביל לבקר את החבר שלי, שלומד פה באוניברסיטה. אז גם אתמול
נסעתי לתחנה המרכזית בת"א, לקחת אוטובוס, ובדרך פגשתי חברה
שלי, דיברנו קצת, והנה, ברח לי האוטובוס מתחת לאף. דבר ראשון
שעשיתי זה להתקשר לחבר שלי להודיע לו שפספסתי את האוטובוס אז
אני לא אבוא אליו. התחלתי לחזור הביתה, ברגל, כי גם האוטובוסים
העירוניים כבר הפסיקו לפעול, כשראיתי את אותה ידידה שלי. מסתבר
שהיא תכננה לנסוע באוטו שלה לפה, מאוחר יותר בערב, וראתה
שפספסתי את האוטובוס והציעה לי להתלוות אליה. כמובן שהסכמתי,
ושעתיים אחרי זה מצאתי את עצמי באוטו לידה, בעיצומה של שיחה
זורמת ומהנה, כשאני מאושרת מהמחשבה שאני כן אראה את חבר שלי
למרות הכל.
"הגעתי לבית של חבר שלי, ונזכרתי שלא הודעתי לו שאני כן מגיעה
בסוף", היא התחילה שוב להשתנק. הנחתי עליה יד מעודדת ותומכת,
וכבר התחלתי להבין איך ייגמר הסיפור.
"אז... התקשרתי אליו כשהייתי בקצה הרחוב שלו, והוא לא ענה, אז
המשכתי להתקדם. נכנסתי לבית שלו תפסתי אותו... עם..." היא ממש
התחילה לבכות, והבעת גועל התמקמה בפניה, "עם... עמית!" היא
התחילה לבכות.
"איזה מין שם זה עמית?" ניסיתי לעודד אותה עם חוסר רצינות.
"שם רגיל לחלוטין! השם של החבר הכי טוב שלו!" היא כמעט צרחה,
וניערה את ראשה בגועל.
הייתה בהלם שניות ארוכות.
"טוב... לפחות... זה לא בגלל שהוא מטומטם."
היא נראתה לא מבינה.
"זה בגלל שהוא הומו, לא בגלל שהוא לא רואה כמה את יפה! אני
בטוח שאם הוא היה סטרייט הוא לא היה מוותר על אוצר כמוך!"
חיוך קל עלה על שפתיה.
"אז יצאתי משם. הם אפילו לא שמו לב אליי. השארתי לו פתק על
השולחן, ואני אפילו לא בטוחה שהוא קרא אותו. כיביתי את
הפלאפון, אבל אני לא חושבת שהם הפסיקו את הבילוי הזה..." שוב
היא ניערה את ראשה.
"אז יש לי רעיון! בואי נשכח ממנו, ואני אנסה לגרום לך ליהנות
ככה שלא תחשבי עליו, מתאים?"
בלי לחכות לתשובה המשכתי "אז ממה מתחילים? גלידה? נראה לי שיש
לי משהו לפני איזה מיליון שנה!"
ורצתי להביא גביעים וגלידה בטעם תות בננה.
מאותו רגע לא נתתי לה להתעצב לרגע. טחנו קילו גלידה, בלי לשים
לב לזה שהגשם בחוץ המשיך לרדת והטמפרטורה בחוץ התיימרה להגיע
למצב קיפאון.
לבסוף, אחרי עוד הרים שלמים של מזון שהדבר האחרון שהוא תרם לו
היה לבריאות של שנינו, ואחרי שני סרטים בחשיכה, וחצי חיבוק
מתחת לשמיכת פליז, החלטנו שהולכים לישון.
התעוררתי בבוקר לקולות המכוניות ברחוב אי-שם למטה. שלחתי יד
לצד השני של המיטה, מחפש את מה שהיה עושה את הבוקר שלי למושלם,
אבל היא לא הייתה שם.
"תודה על הכול. היה מצוין." זה כל מה שהיה כתוב על פיסת דף
במטבח.
כל השבוע זרחה השמש. שמש קרה. לא ירד גשם, אבל העננים לא נתנו
לאור לחמם את הרחוב, והשלוליות לא הצליחו להתייבש.
אור השמש, שמציץ לכמה דקות מבעד לעננים הכבדים של החורף הקר
במיוחד, מאיר על הרחוב.
עיניי מתמקדות בנקודה שחורה קטנה שאני יכול לראות ממקומי
במרומי הבניין הגבוה שלי. אני מביט בה, מתפלל שתבוא שוב, שתמלא
את החלל הריק של הדירה שלי. מביט בה, מבין שאני בעצם לא יודע
איך קוראים לה. מביט בה, ואפילו לא בטוח שזאת אותה נקודה שחורה
שהייתה אצלי, רק מקווה שזאת היא. מקווה שאולי החורף יחזור.
העננים הכבדים מתחילים לסגור על השמש המאושרת. מי יודע, אולי
יחזור הגשם... |
