והזיכרונות האלו, חקוקים לנו בראש,
ובלב,
ובנפש,
הם לעולם לא ישכחו.

כמו אותה חברה טובה שהייתה לי בכיתה א'.
או כמו אותו יום שאני לא זוכרת אותו בבירור מלא,
אני לא זוכרת מי אמר את המילים,
אבל אני זוכרת את המילים,
שאותו אבא, של אותה חברה, התאבד.

או כמו אותו יום, שהתעוררתי לפנות בוקר,
להמון צעקות,
ואני לא זוכרת אם אמא בכתה,
אבל אני בכיתי במקומה.

או כמו את אותו עובד סוציאלי,
שהחליט שנגור עם אמא.
או את אותו יום, או ימים,
או שבועות, או חודשים,
שהאשימו אותי בהחלטה שלו.
ובלב, קיללתי אותו בקול חרישי.

או כמו את אותו היום,
מלא בכי וכעס,
שהיה בעצם יום כיפור,
שכתבתי מכתב התאבדות,
ואמא מצאה אותו
ואסרה עלי לצאת בלילה.

או כמו אותה סטירה.

או כמו את הפסיכולוגית שטיפלה בי,
או כמו את העובדת הסוציאלית השניה,
שבאה לשבור אותי בפעם האחרונה, אני מקווה.

או כמו, את הפעם הראשונה שלי.
או כמו, את הפעם השניה שלי.
או כמו, את הפעם השלישית שלי.

וכל כך קשה לתרגם רגשות וזיכרונות ישנים למילים,
הכל כבר ישן, מאובק באבק בעל מספר שכבות לא קטנות,
ולפתוח הכל, זה כמו לפתוח פצע ישן, ולזרוע עליו מלח.
וכאילו, הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב, ממשיכים בחיים מתעלמים
מהכאבים, כי ההצגה חייבת להמשך.