הוא כבר לא יסיים את המילואים,
הוא כבר לא יסיים את האוניברסיטה,
הוא כבר לא יקבל חיבוק אוהב של אמא,
הוא כבר לא ישמע את אמא צועקת שיאכל
או שיקח מעיל כי נורא קר.
הוא כבר לא ישמע מילות אהבה,
הוא כבר לא יתחתן,
הוא כבר לא יהיה אבא,
הוא כבר לא יגדל ילדים,
הוא כבר לא.

הוא כבר לא ידע כמה עצוב לי,
הוא כבר לא ידע שאני מתאפקת לא לבכות ליד כולם.
הוא כבר לא יכיר אותי,
אני כבר לא אכיר אותו.
אני כבר לא אדע איך הוא מחבק,
ואיזה ריח יש לבגדים שלו.

אני לא אדע מה הוא אהב,
איך הוא אהב,
וכמה הוא אהב.
אני לא אדע
איך הוא דיבר,
וכמה הוא דיבר.
ואם הוא התאהב,
ובמי הוא התאהב.

ובתמונה שלו יש חורים גדולים,
שאני כנראה לעולם לא אוכל להשלים.

ואני רק כמהה לפיסות של מידע.
כמיהה אחת,
ומיליון פיות סתומים.

וכל מה שנשאר לי זה לדמיין את השאר.
אצלי בדמיונות הוא יהיה מלך,
כמו שמגיע לו.
כי אלוהים לוקח רק את הטובים.