פעם... לפני כמה שנים, הייתי פח אשפה. נשבע לכם! הייתי פח. כמה
ימים טובים. עמדתי ברחוב טרומפלדור, ליד הבית קפה החדש ההוא,
שפתחו שבועיים לפני כן.
אתם בטח שואלים את עצמכם - איך הוא יכול להיות פח אשפה? הוא
הרי פה, כותב את זה. זה לא הגיוני... הוא סתם שקרן.
אז הכל התחיל לפני 3 שנים. בא אליי איש אחד, זקן כזה, מפחיד.
הוא נראה כמו קבצן, כאילו הוא גם היה פח אשפה כמה ימים. אז הוא
שאל אותי אם אני מרוצה מהחיים. פחדתי לענות לו, אבל אמרתי לו
שבטח שכן. מה רע לי? אז הוא לא עשה כלום, ורק אמר שלא מגיע
לבחור כמוני להיות מרוצה, כי אני לא אדיב ולא הצעתי לו שקל,
למרות שראיתי שהוא בטח זקוק לו יותר ממני. אז אמרתי לו שהוא
חוצפן ושיתרחק ממני, ושבכלל לא מגיע לו שקל. אז הוא התחיל
להתקרב בכל זאת, והוציא איזה משהו לא ברור מהכיס... זה הזכיר
לי פצירה, אבל לא הייתי בטוח. פתאום הוא נראה לי משוגע. אז
התחלתי אני להתרחק ממנו, והוא המשיך להתקרב. ברחתי בריצה.
ופתאום אני רואה שהוא רודף אחריי! הוא כבר לא נראה כמו זקן הוא
רץ ממש מהר. הוא המשיך לרוץ כמו בחור צעיר, וכל האנשים מסתכלים
ולא עושים כלום, כאילו זה בכלל לא מוזר שזקן שנראה כמו מי שהיה
פח אשפה רודף אחרי ילד קטן. טוב, לא כזה קטן, אבל עדיין...
בכל מקרה, הוא תפס אותי בסוף ברחוב טרומפלדור, ליד הבית קפה
החדש ההוא. לא הבנתי מה הוא עושה, אבל פתאום מצאתי את עצמי לא
מסוגל לזוז או לדבר, והרגשתי מרובע כזה, והיה ריח מעצבן כזה
באוויר של נוזל מקולקל. אז כך הפכתי לפח אשפה.
לקח לי כמה שעות להבין שאני פח, ולא בגלל שאני מטומטם, אלא שלא
קורה הרבה שמישהו הופך לפח אשפה באמצע היום.
וככה עמדתי, עם הפנים מול בית הקפה החדש, וראיתי את האנשים
המתרגשים מהעיצוב הבאמת מיוחד של בית הקפה.
עמדתי שם, וכל היום עוברים אנשים וזורקים עליי את האשפה שלהם,
כאילו כלום! כאילו אני רוצה לקבל אותה בכלל! לא שואלים אם זה
מפריע לי, אם זה מתחשק לי בכלל - לקבל את האשפה שלהם. כלום.
ואף אחד מהם לא התעניין בשלומי. אף אחד בכל הימים הארוכים האלו
לא חשב בכלל שאולי רע לי, ומסריח לי שם, עם כל הזבל בתוכי. ואף
אחד לא בא לפנות ממני את האשפה. נשארתי עם הזבל שלי, ולא היה
לי מה לעשות איתו.
ותאמינו לי, כשאתם פח ברחוב טרומפלדור, ליד בית קפה בעיצוב
מדיטריאני, בשילוב של ארט-נובו, יווני ואיטלקי לא ממש שמים לב
אליכם. עמדתי שם, גלמוד. אלפי אנשים כל יום עברו לידי, ורק
כשהיה להם איזה עטיפה של חטיף, או ממחטה משומשת היו שמים לב
לזה שאני שם. וישר אחר כך שוכחים ממני, וממשיכים בחיים שלהם.

ביום השלישי או הרביעי שלי כפח, ראיתי את הבחורה הפצצה מהכיתה
שלי. כשהייתי בן אדם, הייתי פשוט מאוהב בה. לא האמנתי, ואולי
גם אתם לא תאמינו, אבל גם כפח אהבתי אותה!  
היא נכנסה עם כמה חברות וחברים לבית הקפה היפיפה. היא לבשה
חצאית מפתה כזאת, וגופייה קלילה. אני בטוח שאם לא הייתי פח,
הייתי מרגיש חמימות מציפה אותי, אבל הריח מנע את התופעה הלא
נעימה. וכמו בחיים הרגילים שלי, היא לא ראתה אותי אפילו. וגם
כשהיא עברה עם החברים שלה לידי, גם זבל לא היה לה לזרוק אליי,
ודווקא רציתי. שאולי סוף-סוף שווה להיות פח אשפה, אולי היא
תרצה להשתמש בי, אפילו בשביל משהו לא חשוב, שתגיד תודה לאל
שהייתי שם, והיא יכלה לנצל אותי. אבל לא. גם כשהייתי פח - דבר
מיוחד, שאפילו בטח מושיקו המגניב לא עשה אף פעם - והוא עשה
כמעט הכל.  

ככה עברו עליי עוד כמה ימים. כשהתחלתי להאמין שאני אשאר פח
לתמיד,שוב ראיתי את הזקן ההוא, המפחיד. הוא התחיל לשאול אותי
שאלות, אבל לא יכולתי לענות, ולאנשים, משום מה, זה לא נראה
מוזר שזקן מדבר עם פח אשפה.
בסוף הוא הכניס יד לתוך המעיל הכבד שלו, שנראה כאילו הוא כל מה
שיש לזקן המסכן והרשע, והתחיל לחפש משהו, שיערתי שזה שוב
הפצירה הזאת, אבל לא הספקתי לשים לב, והפכתי שוב לבן אדם. לא
נשארתי שם רגע אחד נוסף לשמוע את מוסר ההשכל של הזקן, שבטח רצה
בכל התעלול הלא מצחיק הזה עם הפח, לחנך אותי להיות אדם אדיב
ומוסרי שעוזר לחלשים, אבל כל זה בולשיט. הוא היה סתם רשע.  לא
רציתי לבזבז עוד רגע נוסף, ורצתי כמו שבחיים לא רצתי.

כשאני מסתכל עכשיו במראה, אני רואה את הדמות של הילד שהייתי.
אולי אני נראה כמו בן אדם, אבל אני לא חושב שבאמת הפסקתי להיות
פח אשפה. אני מרגיש שאני עדיין אותו פח אשפה שבית הקפה המיוחד
גונב לו את כל תשומת הלב...
הזקן לא החזיר אותי למה שהייתי. נשארתי פח אשפה ברחוב
טרומפלדור.