כשידיים גדולות חונקות את צווארי, אני מתקשה לנשום.
אני מתיישבת בהפסקה שלי, על החוף, מדליקה סיגריה.
הייתה כנראה תחרות של מפרשיות קטנות, כי היו בערך שלושים כאלה
מאוגדות בצורה יפה על הים.
והחופש היה נראה לי משהו מובן מאליו, ולאבד את זה...

ההבחנה הזו בין מה שטוב לי ולבין מה שלא, אבדה לי איפה שהוא
באמצע הדרך שלנו,
ופתאום כל מה שעושה לי רע, הוא כל מה שאני חושבת שיעשה לי
טוב.
אני עכשיו בדרך הזו לבד, אוספת את עצמי בחלקים,
מחכה לשלמות הזו,
שכנראה, לא באמת תגיע.

הסיגריה עומדת להיגמר ואני לא מוכנה לקום.
מורידה את עצמי לחול החמים, ונשכבת.
אין ספק שהים מספק לי שלווה רגעית, נחת.
שכולם שאלו איפה נתחתן, ענינו בלי היסוס,
'על החוף...'
תיארת לעצמך איך אני יורדת את השביל הקטן בדרך לחוף, בשמלה
פשוטה שתעשה לי כל כך יפה,
עם השיער פזור מתמזג עם הרוח,
ותחכה לי שם, מתחת לחופה, מחייך וקורא לי להמשיך להיות מאושרת
בכל יום בשארית חיי.
אני דמיינתי איך אני מציפה את עצמי באהבה שתכאיב לי מרוב שתמלא
אותי, ואת הכאב הזה אכאב בשמחה ענקית.
'כל בוקר נתעורר אחד ליד השניה', הבטחת לי, 'אני אקרב אותי
לתוכי כל לילה שלא תפחדי, תדעי, אני לא הולך לשום מקום'.
האמנתי.
בלב שלם, הבטתי לך בעיניים, וידעתי מזו אהבה.

חיוך עלה על שפתיי,
מעבירה את גרגירי החול בין אצבעותיי, מזמן הפסקתי לחשוב שהחיים
שלי יפסקו ברגע שניפרד.
יהיו עוד כמוך, אמרתי לו בלבי,
אבל גם יהיה אחד שבאמת ידע לקיים הבטחה.
ואני, אני רק אבטיח לעצמי לתת לו את כל כולי,
ולא לתת לו ללכת.