תחנה מרכזית ת"א. אני יושבת ברציף 610 ומחכה לאוטובוס שיבוא.
מכל הרציפים שיש, דווקא בשלי, תמיד אבל ת-מיד, יש זקנים.
בדרך לרציף שלי אני עוברת על פני הנוסעים לחיפה ואזורי הצפון
ורואה בני נוער עליזים פוצחים בשיחה ערה עם שאר הממתינים. ורק
אני, מוצאת עצמי ישובה בין שתי זקנות שלא מפסיקות לדבר על הא
ועל דא ושוב על הא ועל היקרן מהמכולת, אחרי שהסתבר להן שהן
גרות באותה שכונה. אכן, מר הוא גורלי על שנגזר עליי לגור בעיר
קטנה במרכז הארץ.
לכן באותו יום הופתעתי לגלות חייל בעמדת האוטובוס.
מפאת ראות עיניי הקלוקלת והמחרידה להפליא לא יכולתי להבחין
לאיזה יחידה שייך, אך ע"פ מדיו הבהירים הבינותי כי שייך הוא
לחיל האוויר. תקראו לזה אינטואיציה פנימית נשית, תקראו לזה
עצבים של פרומחזור, ואני אטען בתוקף שאין לי כאלה... אבל מהרגע
הראשון שעיני הירוקות נחו עליו ידעתי שהוא מעצבן אותי, פשוט
כך.
שתבינו, היה לו תיק סטייל ג'יימס בונד 007, שיער בהיר ופני צב.
הוא עמד לו שם, מפזר אדישותו לכל עבר, נראה תלוש לגמרי
מהמציאות כאילו שבחוץ לא מתחוללת מלחמת גוג ומגוג, כל-כך בטוח
שמחר השמש תזרח ולא נמות כולנו מפצצה גרעינית. בשיא חוצפתו העז
ללעוס ביסלי בפה סגור ובתנועות איטיות ושלוות, באמת משהו לא
רגיל שיכול בקלות להוציא אותך משלוותך הקיומית. משהו במה ששידר
כל כך עצבן אותי עד שאנוכי כמעט וצעקה לו "דדדייי!!!!!!". והוא
בשלו, המשיך לעמוד שם, כאילו הוא מלך הזמן, והדקות - נתיניו
הנאמנים.
בשלב זה של היכרותנו העמוקה, כבר לא יכלתי לשאת עוד את
הימצאותו שם. סיננתי ספק לעצמי, ספק לחברותיי החדשות לספסל,
רגינה ושרה, שזה או אני או הוא. מבט מהיר אל הצג הקבוע מעל
היציאה לרחבת האוטובוסים וגיליתי שיש לי לפחות עוד עשרים דקות
עד לבוא הגאולה. על מנת להפיג מעט מהעצבים שהוא גרם לי החלטתי
ללכת לקמבן לי איזה בקבוק שתייה ומכיוון שהזמן אפשר זאת החלטתי
לעשות טיול קצר.
כשחזרתי גיליתי כי מלבד עוד שני נוסעים בפוטנציה דבר לא השתנה,
הוא עדיין עמד לו שם ובדיוק כשהגעתי, כאילו בכוונה בשביל
להרגיז קיפל את שקית הביסלי שלו באופן הרמטי והכניס לתיק.
עם כל הקוראים הפציפיסטים שם בחוץ הסליחה, אבל בשלב זה כבר לא
יכולתי לשאת את נוכחותו  יותר, קמתי ממקומי, והורדתי לו את
כאפת חייו.
שילמד, המניאק.