נמאס לי להחזיק בציפורניים כל קרן אור.
להילחם למען מטרה שלא קיימת.
כעיוור לנסות להבדיל בין חושך לאור,
בין רע לטוב, בין אדמה לרוח נושבת.

להמשיך ולדחוף עגלה חסרת גלגלים
במעלה הר נידח ותלול, צחיח ממים משמש וחום.
להסיע את הגפיים, ולנסוע במעגלים
לרדוף אחרי עב חיוור ולהביט אל המרום.

מתפוגג לו בשקט. נעלם לו לאט
חסר מעצורים. שום דבר מוחלט.
אבנים לרגלי כמו אור הנרות.
מפילות, מכשילות, יערות יערות.

נמאס לי לתפוס את המציאות כמשהו אכזרי
כמשהו מוחלט וסופני מאוד.
להפוך ברגע אחד למשהו כל כך מזערי.
ובסוף לצרוח ולבקש עוד.

לעמוד כנגד כל הסיכויים וכל החלומות
לראות עולם ולהחליט: לחדול או להיות?
לא ללכת על הקצה, לא לאבד שיווי משקל
ליפול ולהבין שכלום בעצם לא קל

מתפוגג לו בשקט. נעלם לו לאט
חסר מעצורים. שום דבר מוחלט.
אבנים לרגלי כמו אור הנרות.
מפילות, מכשילות, יערות יערות.