חיים אלוש היה הקצב השכונתי שלנו. הייתי בן 7 כשזה קרה. למרות
שהייתה זו חופשת הקיץ ולא הלכנו לביה"ס עדיין התעוררתי ב 05:00
כבכל בוקר וכרגיל עזרתי לאימא להדליק את האש בטבון שבמרכז הבית
ולהכין לאבא תה חם. בערך ב 07:00 הגיעה ההודעה: "חיים אלוש
נמצא ללא רוח חיים על מדרגות ביתו". בעיר שלנו בז'ה, הקצבים
היו אנשים שכולם רצו בחברתם והתאמצו להתחבב עליהם, ממש
סלבריטאים. למיעוט העשיר, קשרים טובים עם קצב, תורגמו לזכויות
ראשונים על החלקים השווים והטריים יותר ואילו עבור פשוטי העם
זה סייע בהשגת עצמות ושומן כבונוס לקנייה השבועית לשבת ולעיתים
אף קבלת שאריות בשר בחינם כשלקצב היה שבוע מוצלח.  הקצבים, על
אף שגרו בשכונות של פשוטי העם, אכלו בשר כל יום ולא רק בשבת.
הם פיתחו מיומנות לשמור לעצמם מהחלקים הכי טובים וטעימים של
הבהמה בלי הפסד של ממש לעסק. בבז'ה, כל הקצבים היו שמנים.
באותו בוקר מדובר, למדתי מילה חדשה: 'טרונסיו" - בצרפתית
לחץ-דם גבוה. שמעתי את המבוגרים מספרים שלחיים אלוש היה
טרונסיו והוא זה שהרג אותו.
שלוש שעות מאוחר יותר, כבר היו סביבו כל המבוגרים היהודים
שהכירו אותו מהעיר ולדרך יצאה שיירת-לוויה ארוכה לכיוון בית
העלמין היהודי. הבוקר הזה היה עבורי המפגש הראשון עם המוות,
הקטע הראשון שפתח לי את העיניים כלפי החיים. מיד לאחר הלוויה,
אבא, שהיה קומבינאטור יהודי חסר מקצוע, ניצל את המוות המפתיע
והתחיל קומבינה חדשה - עסקי הבשר. היהודים בתוניסיה אכלו רק
בשר כשר. כדי שהבשר יהיה כשר מביאים את הבהמות לשחיטה אצל הרב
הראשי וכדי לשמור על מחירי שוק אחידים, הרב היה שוחט בהמות רק
לקצבים. מיד לאחר ההלוויה, אבא מכר את הסוס הזקן שלו, קנה בכסף
חמישה כבשים, לקח אותם עד לרב וישב אצלו עד ששכנע אותו לשחוט,
כך שליהודים בשכונה ובפרט משפחת האבלים, יהיה בשר לשבת. זו הרי
מצווה גדולה לאכול בשר בשבת, במיוחד לאבלים.
החופש הזה היה שונה מכל קודמיו. הרגשתי חופשי יותר. כמעט כל
יום בשבוע, הצטרפתי לאבא בכדי לעזור לו בעבודתו החדשה וכך
טיילתי הרבה מחוץ לשכונה ואפילו התחלתי לעשות חברים חדשים
משכונות אחרות, הרי פתאום הפכתי לבן של מוכר בשר! ממש "בן
של..." במושגים מקומיים. כשנגמר החופש, קצת לפני תקופת החגים,
הקצבים הוותיקים דאגו להביא את הקומבינה של אבא לסופה. בטענה
שהוא גם לא מקצועי מספיק, מה שמסכן את בריאות הלקוחות וגם הורס
להם את הפרנסה, כשהוא מוכר בשר כשר במחירים מצחיקים, הם שכנעו
את הרב הראשי להפסיק לשחוט בהמות שאבא מביא. באותו קיץ הבנתי
שיש סוף. עם בשר או בלי בשר, צריך ללכת קדימה עם החיים, לפני
שהסוף יגיע.