"יפתח, וקסלר, בואו מהר!",
עמדתי שם נפעם לגמרי. המום ונבוך מהממצא המטורף וההזוי הזה
שהסתתר לו בממזריות רבה ממש מתחת לאף שלנו, מתחת לבית שלנו.

וקסלר הגיע ראשון וניסה להבין ממה אני כל כך מתלהב. הוא הגיע
לנקודה, קלט שיש שם משהו בין השיחים. הוא נכנס למחבוא הטבעי
הזה שנוצר שם וסקר את הממצאים. הסתכלנו אחד על השני, היינו
המומים.
יפתח (וזה המקום לציין - קראו לו יפתח במלעיל), השמנמן הזה,
הגיע כהרגלו כמה שניות מאוחר יותר.
"מה? מה מצאתם?", הוא שאל, תוך שהוא מנסה להסדיר את נשימתו
מריצה של שני מטרים.
"אתה מתכוון מה אני מצאתי", אמרתי לו, אבל הוא כבר מזמן לא
הקשיב כי פתאום הוא קלט מה הוא רואה, וכמוני, וכמו וקסלר,
תחושות ההלם והמבוכה התערבלו לו בגוף.

היו שם עשרות חזיות ותחתוני נשים. תחתוני תחרה, חזיות שקופות,
פריטים בכל הצבעים והצורות. הייתה שם גם גופייה נשית מנומרת,
בגד ים בסגנון ביקיני, אוצר אמיתי. הפריטים לא היו זרוקים שם
כלאחר יד, אלא תלויים ומתוחים באופן מסודר ושיטתי על הענפים של
השיח. אני לא בטוח איזה שיח זה היה, בטח אלת המסטיק, יש בוואדי
שלנו הרבה כאלה. בכל מקרה הייתה שם זולה רצינית של לבני נשים.
חזיות תחרה יושבות למסיבת תה.

וקסלר היה נלהב לגמרי. הוא הסמיק, התרגש, התחיל למלמל דברים,
כל מיני השערות ותיאוריות על המקום , על הסוטה הקטן שהביא לשם
את כל לבניי הנשים האלה שהוא בטח גנב. הגלגלים במוח שלו
התגלגלו במהירות מטורפת וכמעט יצא לו עשן מהאוזניים. אני ויפתח
אף פעם לא עמדנו בקצב החשיבה שלו.
יפתח היה כולו מהופנט, הסתכל טוב טוב, מקרוב. בחן בקפידה כל
פריט, מבט של תמיהה גדולה פרוש על פניו. הוא נראה לי כמו ילד
שמבקר בגן החיות, בוהה בהתפעלות בכלוב של הקופים.
ורק אני לא העזתי להיכנס ממש פנימה. פשוט נגעלתי מזה. מה אני
צריך להיכנס לגומחה של איזה חרמן ערבי שאני בכלל לא מכיר. בטח
איזה רועה צאן שנותן לעיזים שלו לרעות בוואדי, מתמקם לו בפינה
הזו, אותה הוא מטפח טוב טוב, מסתתר מהעיזים שלו, שלא יוכלו
לראות אותו. עמדתי לי ליד השיח והסתכלתי מהצד על וקסלר ויפתח,
וכל אחד מאיתנו ניסה לעכל את מה שהעיניים שלו רואות.

"אתם קולטים מה זה? זה פשוט דבר מדהים", וקסלר התחיל לפרט את
התיאוריה האחרונה שלו.
"הסוטה הזה כנראה אוסף לבני נשים של איזו מישהי שהוא מאוהב בה
והיא לא נענית לו. כשהיא יוצאת לעבודה הוא מתגנב לבית שלה
ושולף כל פעם תחתון אחר מהמגירה שלה. אחר כך הוא מגיע לכאן
ומסדר לו את התחתונים שלה בזולה הזאת. הוא יוצא מתוך נקודת
הנחה שאף אחד לא מגיע לחלק הזה של הוואדי. אלה שמטיילים בוואדי
בדרך כלל סתם הולכים באזור בית הקברות והמחצבה ומגדל המים,
ורועי הצאן מגיעים לכאן בשעות קבועות, אז הוא יודע מתי הוא לבד
כאן לגמרי. הוא פשוט בורח לכאן כי רק פה יש לו פרטיות..."
המבט של יפתח נע כל הזמן מהפנים של וקסלר לתחתונים והחזיות
שבמחבוא. הוא היה כולו מרוגש מהסיפור הזה והקשיב לוקסלר רק
באוזן אחת, פשוט כי כל הממצאים האלה סחררו לו את הראש לגמרי
והציתו לו את הדמיון. "איזה מלך... אני לא מאמין. איזה מלך
האיש הזה", יפתח היה כולו מרוצה מהזולה של החזיות. אם לא הייתי
מבלה איתו כל כך הרבה שעות ויודע בדיוק מה הוא עושה בכל רגע
נתון, עוד הייתי מעז לחשוב שהמחבוא הזה הוא שלו.
בי רק התחזקה תחושת הבחילה באותו רגע. "יא דביל, על מה אתה
מדבר? על מה שניכם מדברים? אתם כנראה לא קולטים כלום. או שאתם
פשוט תמימים. מדובר באיזה ערבי פה מהכפר הסמוך. יכול להיות
שהוא בעצמו איזה רועה צאן. ומה אתה מפתח לי פה תיאוריות
רומנטיות על אהבה נכזבת וקסלר? אתה מצדיק את הסוטה הזה? מדובר
בערבי מניאק שרוצה לנקום בכל היהודים העשירים שחיים לו ליד
הבית ומתגרים בו עם הג'יפים היאפיים שלהם בזמן שהוא קורע ת'תחת
באיזו עבודה מסריחה שהוא מרוויח בה פחות משכר של תאילנדי".
וקסלר הקשיב לי מפרט את התיאוריה הפרטית שלי, ונתן לי מין מבט
כזה של "מה אתה מבלבל את המוח?". יפתח עדיין לא הביע עניין
בתיאוריות שלנו, הוא לא הצליח להשתחרר מהסחרור שכל החזיות האלה
גרמו לו.
"יצחקי אתה סתם גזען אידיוט, תפסיק לחשוב שכל ערבי במדינה רוצה
לדפוק אותך. הרבה יותר סביר להניח שזה סתם איזה מישהו דווקא
מהישוב שלנו. זה בדיוק הטיפוס שאתה רואה לפעמים במכולת ולא
יודע איך קוראים לו. אתה מניח שהוא איש רגיל לגמרי, משעמם, שחי
את החיים השגרתיים שלו, אבל בעצם חיה לך פה ממש מתחת לאף איזו
נפש מיוסרת שבאה דווקא לכאן כדי לפרוק את התסכול". שנאתי איך
שוקסלר תמיד מצדיק את כולם. אותו זה בכלל לא מדאיג שאיזה סוטה
גונב לאחותו את התחתונים מהחבל איפה שאמא שלו תולה כביסה,
ומביא את הדברים שהוא גנב לפה.
כבר התחיל קצת להחשיך אז היינו חייבים לחזור הביתה. כל הדרך
חזרה התיאוריות שלי ושל וקסלר נלחמו זו בזו מי מהן צודקת. כל
אחד הביא את הטיעונים שלו, צעקנו הרבה אחד על השני וניסינו
לשכנע את הצד השני למה כל אחד מאיתנו צודק. יפתח הקשיב
לתיאוריות שלנו נוגחות אחת בשנייה ובראש שלו  חזיות תחרה
ותחתוני משי רקדו לצלילי "you can leave your hat on...".
כשהגענו לכיכר שליד הבית של מיכל סיכמנו שבמשך הימים הקרובים
נערוך מעקב כדי לגלות מי משנינו צודק. וקסלר הלך הביתה דרך
השביל הציבורי ואני ויפתח המשכנו לכיוון הבתים שלנו שהיו במורד
הרחוב.

למחרת הלכנו לבצע תצפית ראשונה. החלטנו שהדרך היעילה ביותר
לגלות מה קורה שם היא פשוט להתחבא באחד השיחים בשקט, לשכב שם
על העשב במשך כמה שעות כל פעם ולחכות לברנש.
לקח לנו בערך רבע שעה להגיע ממקום המפגש הקבוע שלנו בכיכר ליד
הבית של מיכל ועד לנקודה המסוימת שבה נמצא המחבוא של החזיות.
בגלל החורף הוואדי נראה עכשיו בשיאו, מלא רקפות, כלניות
וסתווניות. פה ושם רואים גם את הפרח הסגול של הדודא, ואז וקסלר
תמיד מראה לי וליפתח את הפרחים שכבר הפכו לפירות בשלים ומספר
לנו שתמיד אומרים שהפרח הזה משמש כפתרון לבעיות פוריות של
גברים, עוד מימי התנ"ך.
בדרך למחבוא כל אחד מאיתנו אסף קצת אורניות, שהן פטריות ראויות
למאכל. מוקי, שהיה המדריך שלנו בחוגי סיור בתקופת היסודי, לימד
אותנו לזהות אותן. צריך תמיד להיזהר כי יש פטריות שמאוד דומות
לאורניות אבל הן רעילות. מוקי לימד אותנו פעם שלאורניות יש מין
עור ספוגי צהוב וייחודי רק להן, ולפיו ידענו שאכן מדובר
בפטריות הרצויות. יפתח היה אלוף בדברים האלה, זיהוי והגדרה של
פטריות, פרחים, עצים או בעלי חיים. מוקי תמיד קרא לו "הבדואי
הבלונדיני", כי היו לו יכולות שיש רק לבדואים, בכל מה שקשור
להתמצאות והיכרות עם הטבע.

כשהגענו למקום חיפשנו שיח שיאפשר לשלושתנו להסתתר בו ויספק
נקודת תשקיף טובה על המחבוא של החזיות. התמקמנו לנו בתוכו,
מיישרים קצת את האדמה הלחה, מסלקים אבנים קטנות, מנכשים קצת את
העשבים. מדי פעם יצאתי מהמחבוא החדש שלנו בזמן שיפתח ווקסלר
נשארו בתוכו כדי לראות אם אפשר לראות אותנו מבחוץ. הזזתי קצת
את הענפים כך שיסתירו אותנו היטב, ונכנסתי בחזרה למסתור שלנו.
השעה הייתה שתיים בצהריים בערך, שלושתנו הברזנו משיעור חקלאות
כדי להגיע מוקדם יחסית למחבוא.

במשך כל אחר הצהריים שכבנו שם מבלי שיקרה דבר. אף רועה צאן לא
הגיע כדי לאשש את התיאוריה שלי, ואף גבר ממוצע שחיי חיים
שגרתיים ושאפשר לפגוש אותו מדי פעם במכולת או בדואר לא עבר שם
כדי לאשש את התיאוריה של וקסלר. בסביבות שש כשכבר התחיל להחשיך
קצת החלטנו לחזור הביתה. היינו די מיואשים מהעובדה שאף אחד לא
הגיע למחבוא, ולא היה לנו אפילו קצה חוט לאישוש התיאוריות
שלנו. יפתח אמר שכנראה הרועה לקח את העדר שלו היום לוואדי שבצד
השני, ושאף אחד מהישוב לא הגיע כי היה מזג אויר די קריר ואף
אחד לא רצה לצאת מהבית. אני מת על היפתח הזה. על אנשים כמותו
אומרים שהם משכיני שלום. איך הוא דאג לאזן בין שתי התיאוריות
של החברים שלו, לא להפלות אף אחד מאיתנו. אפילו שהוא תמיד כזה
קרצייה, שתמיד יש לו יציאות של חוסר טקט ושתמיד אני ווקסלר
מעדיפים לא להזמין אותו למשחקי כדורגל, פשוט כי הוא כזה גוץ
מסורבל ומעופף, למרות כל אלה אני אוהב אותו מאוד. הוא חבר נאמן
ויש לו נשמה מאוד טובה שם בפנים.
בכל אופן, כמו שכבר אמרתי, כבר התחיל להחשיך אז קמנו שלושתנו
מהמחבוא שלנו וחילקנו את האורניות בינינו. התחלנו לחזור הביתה
עם הבעות של אכזבה על הפרצוף. וקסלר אמר שמחר נבריז כולנו
מבי"ס כדי להתחבא שם מהבוקר, "אנחנו חייבים להיות יסודיים".
יפתח היסס לרגע אבל ברור שבסופו של דבר הוא הסכים, כי ככה זה,
הוא הנגרר שבחבורה. אני לא יכולתי להרשות לעצמי לסרב, וגם לא
רציתי. עדיין הייתי צריך להוכיח לוקסלר שצדקתי.

בבוקר אמא העירה אותי ושיחקתי אותה צרוד וחולה. התלוננתי על
כאבי גרון ואמרתי לה שלא נורא אם היום אני אוותר על בי"ס, כי
יש ספורט ואזרחות, ואלה באמת לא מקצועות חשובים. היא נגעה לי
במצח ובלחי ואמרה שאני באמת "בוער מחום". הבטחתי להישאר במיטה
ולנוח כמו שצריך, כדי שיהיה לי כוח לבוחן במתמטיקה ביום רביעי.
אני ממש גרוע בטריגו אבל יש לי בזמן האחרון מורה פרטית אז
ההורים מצפים ממני להוכיח שבאמת שווה להם להוציא עלי כל כך
הרבה כסף כל חודש.
אחרי שגם אמא וגם אבא כבר יצאו לעבודה, קמתי מהמיטה. ארגנתי
תיק עם קצת אוכל, פנס ומשקפת שאבא קנה בטיול שעשינו לאגמון
החולה, כדי לראות מקרוב איך נראים העגורים.

הגענו לשטח שלושתנו בשעה תשע. התמקמנו בזריזות, עשינו וידוא
הסוואה, והמתנו. עוד מקודם, כשנפגשנו בכיכר, וקסלר הורה לנו
"להימנע עד כמה שאפשר מדיבורים, תזוזות ויצירת רעשים בזמן
שאנחנו במחבוא". אני הוספתי שחשוב לכסות את השעונים ואת
הזגוגיות של המשקפת, כדי למנוע מהשמש להשתקף בהם ואולי בכך
לחשוף אותנו.
שכבנו שם, שלושה גברים דרוכים ומתוחים, בכוננות שיא לחשיפת
הברנש חובב החזיות. כל אחד מאיתנו הרגיש מינימום לוחם נועז
ביחידה מובחרת, משקיף באיזה מארב בלבנון על הרועים המקומיים,
עם נשק דרוך ואמונה כנה בלב שהוא מופקד על ביטחונם של התושבים,
שהכל בידיו.
בסביבות השעה אחת עשרה התחלנו לשמוע רחשים. יפתח הניע את אפו
בניסיון להריח מי מתקרב, ואוזניו ממש הזדקרו, כמו אוזניים של
כלב. "הבדואי הבלונדיני" גייס עכשיו את כל ששת חושיו כדי לזהות
מי מגיע.
וקסלר נדרך וסימן לנו עם היד לא לעשות רעשים. הוא שכב במקום
שסיפק לו ראות די טובה לכל מה שקורה בחוץ. הוא היה הראשון
מבינינו שהבחין בעיזים הראשונות שהתקרבו עכשיו לאזור שלנו. לאט
לאט הן התקרבו, ועכשיו אני ויפתח כבר ראינו אותן בבירור. עשרות
עיזים בשלל גוונים של חום, שחור ולבן. עיזים מטולאות, עיזים עם
פרווה חלקה, זכרים ונקבות, בוגרים וולדות. נזכרתי פתאום בסיפור
של יעקב אבינו, איך הוא רימה את האבא של רחל עם העיזים שלו.
הגנטקאי היהודי הראשון.
המחשבות על סיפורי התנ"ך נבלמו מיד כשראיתי את רועה הצאן מגיע.
הנה מגיע האחמד שלי. הגנב הנקמן הזה. עוד שנייה הוא יוציא
מהתרמיל שלו את התחתונים של אמא של וקסלר, של מיכל, של אחותי
ושל כל הבנות בישוב שלנו, ואז נראה מה יהיה לוקסלר להגיד.
ראיתי את המבט של עשו בוהק לאחמד מהאישונים, והתופים בלב שלי
הלמו כל כך חזק שהתולעים באדמה שעליה שכבתי בטח חשבו שיורד
עכשיו ברד בחוץ.
יפתח נתן לי מן מרפק קטן כזה בצלעות, כאילו אומר: "אחי, שיחקת
אותה. הראית לוקסלר מי הגבר". לפחות כך נדמה לי. בכל אופן אחמד
התחיל להכעיס אותי כי הוא התמהמה יותר מדי. במקום לגשת ישר
לעניין הוא נראה כולו מהורהר, מתבונן בפרחים, מדבר אל הדבורים,
דופק שואו כאילו במיוחד לכבוד וקסלר, שמיהר ללחוש לי, בניגוד
להנחיות שהוא כל כך הקפיד עליהן מקודם, "זה המחבל הנקמני
והסוטה הגדול שדיברת עליו?". עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי
אותו, וחשבתי בלב איך וקסלר עוד הולך להתחרט על המילים האלה.
אחמד סופסוף התקרב לזולה של החזיות. הוא הזיז קצת את הענפים של
השיח, הציץ פנימה. התרמיל כמובן היה על הגב שלו, גדוש ומלא בכל
החזיות שהוא גנב. הוא הסתכל קצת לצדדים, ימינה שמאלה, מן הסתם
בדק אם מישהו רואה אותו. אחר כך הוא נכנס לתוך המחבוא, ובמשך
כמה דקות לא יכולנו לראות אותו. התאמצנו כל כך לשמוע איזה רחש,
לראות משהו, אבל ללא הועיל. לא עבר הרבה זמן והוא יצא משם. הוא
החזיק גדי לבן בידיים שלו.
כנראה הוא הבחין שהגדי הזה נעלם לו, קלט אותו בתוך השיח הזה
ונכנס כדי להוציא אותו משם. כשהוא יצא, עם הגדי בזרועותיו, היה
לו מין מבט משועשע ונבוך על הפרצוף, שקצת הזכיר לי את המבט של
יפתח בפעם הראשונה שהוא ראה את הזולה הזו. וקסלר מיהר לפלוט
צחוק נבזי כזה, ושוב לחש לי, "גם מחבלים מסוכנים וחרמנים
צריכים לשמור טוב טוב על הפרנסה שלהם". מניאק. אכלתי את הלב.
זה כנראה לא היה האחמד שלי. אולי אח שלו או בן דוד שלו. לא היה
לי ספק שעוד נתפוס את הברנש, היה לי ברור שהתיאוריה שלי צודקת.
רק שנאתי את המבט המרוצה והשחצני הזה של וקסלר, שהאמין שעל סמך
אירועי היום התיאוריה שלו אושרה.

כל הדרך הביתה וקסלר בלבל את המוח על כך שלא מספיק לדעת שהרועה
צאן תמים לגמרי, צריך לתפוס את הקדוש המעונה מהתיאוריה שלו
בשעת מעשה. אני לא הוצאתי הגה. זה שהרועה צאן במקרה החזיק גדי
לבן בידיים שלו ונראה כמו איזה ישו באחד מהדיוקנאות המפורסמים,
ממש לא הופך אותו לתמים,וגם לא את הבן דוד שלו, או האבא, מי
שלא יהיה הברנש האמיתי. בכל מקרה פתאום נזכרתי שאני חולה
ושכואב לי הגרון ושאמא עוד שעה תהיה בבית, אז התחלתי ללכת די
מהר הביתה וכשכבר הגענו לכיכר וקסלר אמר לנו: "נצטרך לבלות את
כל השבוע בתצפיות". יפתח המסכן נראה אבוד ומבולבל, כל ההנחתות
האלה של וקסלר כבר גמרו לו את כל התירוצים. אני אאלץ להיות
חולה כל השבוע, העיקר לתפוס כבר את האחמד הזה ולסתום לוקסלר את
הפה. הבוחן בטריגו יחכה לשבוע הבא, אם המורה תהיה מספיק
רחמנית. אני לא דואג כל כך... אני יודע להפעיל את הקסם שלי על
נשים מבוגרות.

היומיים הבאים כללו שעות מבוזבזות של רביצה במחבוא המטופש
שלנו. כל הארון שלי כבר התמלא בבגדים מלוכלכים מבוץ והודות
למזג האוויר החורפי שאלוהים דאג לסדר לנו, השקרים שסיפרתי לאמא
הפכו לאמיתות. קפאנו מקור שם ונאלצתי כל פעם לבלוע את השיעולים
כדי לא להרוס את כל המארב.
אני ווקסלר היינו ממורמרים ועצבניים, ורק יפתח כהרגלו שמר על
שלווה בלתי נגמרת. בשבילנו זה היה מבחן גבריות אמיתי, חוויה
המדמה את השירות הצבאי המחכה לנו בעוד שנתיים שלוש. כל אחד עם
התיאוריות שלו, מנסה להוכיח שהוא הכי חכם והכי צודק והכי מיומן
בחוויות שטח. רק בשביל יפתח היה כל הסיפור הזה הרפתקה תמימה,
בדיוק כמו עשרות הרפתקאות שעברנו שלושתנו ביחד לאורך שנות
ילדותנו. כל התיאוריות האלה כל כך לא עניינו אותו, הוא עדיין
לא נרגע מהריגוש הפשוט, הראשוני, התמים כל כך שלבני הנשים האלה
גורמים לכל בחור שמגלה אותם.

ביום רביעי, כשכל תלמידי 3 יחידות בשכבה ישבו מנומנמים תחת חום
המזגן וניסו לפתור תרגילים בטריגו, שכבנו אנחנו, כפי שעשינו
כבר ארבעה ימים ברציפות, עם מפלס עצבים קטלני וריכוז גבוה של
טסטוסטרון בעורקים, כל אחד מסיבותיו.
לפחות היום היה יום יפה, סיומת מבורכת ליומיים של מזג אוויר
מחורבן. היה מין יום אביבי כזה, כמו בסיפורי ילדים, עם פרפרים
ודבורים שזמזמו ברקע, אוירה שהצליחה קצת לשכך את כאבי הגב
הבלתי נמנעים מהשכיבה הממושכת בשטח.
בשתיים עשרה וחצי נשמע קול צחקוק של אישה. נדרכנו שלושתנו. לא
עבר זמן רב והופיעו מולנו שתי דמויות, גבר ואישה. זוג צעיר,
בני עשרים בערך. את הבחור זיהינו שלושתנו מיד, זה היה ירדן
סלע, כדורסלן שהיה גדול מאיתנו בחמש שנים. את הבחורה לא הכרנו,
בטח מישהי מאחד הקיבוצים פה באזור.
וקסלר לחש לי וליפתח: "אני מרגיש כמו במאי בהקרנת הבכורה של
הסרט הכי חשוב שלו". שחצן מניאק. שלא ימהר לקחת קרדיט, התסריט
הזה לא תאם במיוחד את התיאוריה שלו. "חשבתי שהנסיכה לא אמורה
להיענות לאביר המסכן... לא ככה?" סיננתי לעבר וקסלר, והחיוך
המתלהב שלו מיהר לענות לי - "לכל אגדה יש סוף טוב, שכחת?".
יפתח בטח לא הקשיב לאף אחד מאיתנו ורק הרהר בינו לבין עצמו שאם
התיאוריה של וקסלר נכונה איך הבחורה תגיב כשהיא תגלה לאן נעלמו
כל החזיות שלה בחודשים האחרונים. הוא גם מלמל משהו בסגנון:
"סלע המניאק הזה. איזה מלך!".
ירדן נראה מציץ לתוך המחבוא של החזיות וחיוך ענק של שביעות
רצון נמרח לו על הפרצוף. הוא קרא לבחורה, שהציצה גם היא פנימה
ועל הפנים שלה עמדה מין הבעה שהיא שילוב של מבוכה גדולה
והתרגשות. הם נכנסו שניהם לזולה, ושוב מצאנו את עצמנו מותחים
אוזניים ומחדדים חוטמים בניסיון לקבל מושג קלוש על מה שקורה
בפנים. בשביל יפתח זה כבר היה יותר מדי, וגם אני ווקסלר שכחנו
לרגע מתיאוריות מסובכות וממשחקי כבוד.
כעבור עשרים דקות שהרגישו כמו נצח בשביל שלושתנו, יצאו הבחור
והבחורה חבוקים ומרוצים מהמחבוא.

בדרך הביתה התפתח ויכוח קולני ביני לבין וקסלר. משום מה הוא
חשב שאירועי היום מוכיחים במשהו שהתיאוריה שלו נכונה. צעקתי
עליו שכמו שהעובדה שאחמד נכנס למחבוא באותו יום רק בשביל
להוציא משם את הגדי לא פוסלת בשום אופן את האפשרות שמחר הוא
ייכנס לשם למטרות אחרות, כך גם אי אפשר להגיד שהזוג שראינו
היום קשור בכלל למחבוא של החזיות. הרבה יותר סביר להניח שהם
סתם טיילו להנאתם, גילו את המחבוא והתלהבו מכל העניין, זה הכל.
אין שום בסיס לסברה שזה הבחור המיוסר שקישט את המחבוא ושזו
העלמה הקשה להשגה שאיבדה את כל תחתוניה בתקופה האחרונה. וקסלר
אמר שאני לא מסוגל להודות שטעיתי. סתמתי לו את הפה כשעניתי:
"יש לי מודל טוב לחיקוי".
קצת לפני שיצאנו מהשטח של הוואדי עברנו ליד עץ אורן אחד
שלמרגלותיו היה מקבץ גדול של אורניות. וקסלר קטף כמה מהן וחילק
אותן בינינו, שווה בשווה. כשהוא פנה לשים לי אותן בידיים ראיתי
על הפנים שלו שהוא קצת מתחרט, כי מן הסתם הוא כעס עלי באותו
רגע, אבל כבר היה מאוחר מדי והוא נתן לי את הפטריות. כוחו של
הרגל.
שתקנו כל הדרך חזרה. אני ווקסלר כל כך התאמצנו להתאים את פרטי
המציאות לתסריטים שהרכבנו. יפתח היה היחידי מבינינו שהתסריט
שמחבוא החזיות עורר בו התגשם לנו מול העיניים (חבל רק שהשיחים
הסתירו).
חשבתי על החבר הכי טוב שלי, על התגובה הילדותית הזאת שלו בפעם
הראשונה שהוא ראה את המחבוא, ואיך גם לאחמד היה את אותו מבט.
המבט התמים הזה, השפתיים הפעורות. פתאום כל עניין המחבוא נראה
לי כל כך תמים, כל כך פשוט. כל הזעם, הנקמה והאלימות שניסיתי
להלביש כל כך בכוח על החזיות האלה, נראו לי פתאום מרחק שנות
אור מהדבר האמיתי. הרגשתי כמו איזה נוכל שמטמא מקום קדוש רק
מעצם נוכחותו בו.

המשכנו ללכת בשקט, כל אחד במחשבותיו, עד שהגענו לכיכר ליד הבית
של מיכל. דווקא עכשיו יפתח החליט לפתוח את הפה. "אין לנו סיבה
להמשיך לערוך תצפיות. כנראה שהאדם שעשה את הזולה של החזיות כבר
לא מגיע לשם יותר. זה כבר הפך להיות חלק טבעי מהוואדי. תוך כמה
שנים המקום הזה יירקב כמו כל העצים הישנים".
נפרדנו בכיכר, כל אחד הלך לביתו. מחר אני אצטרך לשכנע את המורה
למתמטיקה לעשות לי בוחן חוזר. אני חייב לחרוש קצת על טריגו
בסופשבוע הזה. אם אני רק אצליח להתרכז ולא לחשוב על לגנוב
למיכל את התחתונים.