טסטוסטרון ג'אנקי,
הבנאדם לא מבין איך זה קרה לו העניין הזה
של החיים, הרי לא היה אסקימוסי במיטב שנותיו
דג דרך חור בקרח ומפזם תפילות לאבות אבותיו הקפואים,
והנשים, כמו יד בפוקר, פותח אותן אחת אחת, דרך הפינה, באלכסון,
פול האוס פול האוס פול האוס הנפש הבתזונה לא רוצה,
וממשיך להמר, קוביוסטוס-דמיקולו, או אחד שלא מהעולם הזה,
תשמעו לו, גם כשהוא משקר לעצמו, בכל גוף מהגופים הלשוניים,
הנפש הבתזונה רוצה רצף.
אולי אף אחד לא באמת יודע מה הדבר הזה שמתחת לדבר ההוא
שכולם רואים, או אם יש דבר כזה בכלל,
אולי הבנאדם כל החיים שלו ממשיך להיות זאטוט שאבא שלו
לוקח ביד ומסביר לו על מקומות ואנשים,
זה יפה, זה חשוב, זה מכוער, זה אסור, זה אוי ואבוי,
זה שלא תעשה בחיים, והבנאדם כל מה שלא צריך בחיים הוא עושה,
איזו מין חיה הוא, הבנאדם, בלתי רצונית, קדורנית, קווים ישרים
בה אין, מה הוא רוצה להכחיד ומה הוא רוצה לשמר והבוז שהוא חש
כלפי אלה המבקשים לשכנעו והמבקשות לשכנעו, בכל פה,
שיש בחיים האלה של הבנאדם יותר מסרט נע של חידות, משרשרת של
דימויים רחוקי-פשר, מרצף של פליאות.
לך תדע מה יקרה בעוד רגע, שרוע על כסא שגבך
מדבר בו סרה, עיניים מביטות באויבן המרצד בקצב
שהכתיבו לו אלוהיו, חלושים וחוורים ונקובי-מחיר, תבונה שמתעקשת
לומר שיש מעל ומעבר לאין הצבעוני הזה אבל לא מה שמדקלמים
המכשפים והאצטגנינים והקוראים בקלפים,
או פחד מבוהל כמו זאטוט שניטש מיד אביו, והעיר הומה,
אלף פרצופים וקולות ולכולם אותו דוק בארוקי חסר משמעות, מת או
מלהטט,
ים של אבודים כמוני לפחות וגם כאן, תיעוש הגנום איננו מרפה,
ובוכנות התנועה קדימה, קדימה, וביתר שאת, שאגדות
מקרעות-וקטורים אינן באות בבשר עוד והרוח קמלה כמו חציר בשדות
ומכל העברים המיה והמולה ושאונים ונים ולא נים,
ידי ילדים יתומות מאב, והרצף. |