|
כותבת אני לכבודך
נטולת הכבוד העצמי
בעלת החיוך הלבן המקסים
שבולט בשחור שסביב
כותבת אני לצחוקך
המתגלגל וממלא כל חלל
אולי מלבד החלל של ביתך
כותבת אני בתקווה
שמצאת קורת גג אוהבת
שאת מוקפת עכשיו אהבה
ולא ברחוב מסתובבת
ואני כותבת...
ואין לי מושג מה איתך היום
מה עובר עליך, האם את בריאה
האם מוכה, האם קורבן
או אולי מוגנת מפני העולם האכזר
שתמיד כה אהבת להתגרות בו
אולי שוב ברחת והפעם לא עלו על עקבותייך
אולי יום אחד תפסיקי לברוח
אין לך לאן, ילדה...
אין לך לאן לברוח...
רק מקומות שכדאי לברוח מהם... |
|
|
אני רוצה לתקן
עוול נורא שנעשה
למרקס. מה שהוא
בעצם אמר, וזה
סיפור אמיתי,
היה "הדת היא
אופיום להמונים,
ונחמתם היחידה
של החלשים
והמסכנים",
כלומר הדת היא
דבר טוב. זה
שלנין הוא חתיכת
טמבל וקיצץ את
המשפט באמצע, לא
אומר שמרקס
טיפש. זהו.
רמבו 2 משנה את
ההסטוריה |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.