לפני כמעט שלוש שנים ברחתי מהמקום הזה, שאז קראתי לו בית.
ברחתי מכל הסיבות הנכונות. יש לי אמא מופרעת, ועשיתי את זה כדי
להציל את החיים שלי. וצדקתי. החיים שלי ניצלו. אין לי ספק בזה.


הבעיה היא שמאז אני חושבת שהשמש זורחת לי מהתחת.

וכל העולם עוזר לי בזה. אני צורכת משפטים כמו:
"וואוו-את-כל-כך-גיבורה-זה-מדהים-מה-שעשית-איך-היה-לך-את
הכוח-אני-כבר-מזמן-הייתי-קורס/ת", לתוך הווריד. מקטלגת אותם
במוח. על אמרות הזהב של האנשים הדביקים במיוחד אני אפילו חוזרת
בעיניים נפוחות מדמעות, כאפילוג לסיפורי האימה שלי.

מעורר רחמים, אתם לא חושבים?

כמו קאמבק של אמן שהיה להיט היסטרי בשנות החמישים או הששים,
שמנסה לחיות את ימי הזוהר, ומשלה את עצמו שזה הולך לו בגלל
שאוהבים אותו, למרות שבמציאות אנשים רק נהנים לראות שיש מישהו
שהשנים עשו לו הרבה יותר רע ממה שהם עשו להם.

ההורים שלי. אני מאשימה אותם תמיד. כישלונות הם אף פעם לא שלי,
זה תמיד בגלל, זה תמיד בעקבות. תמיד איזה טראומת ילדות
מתעוררת, ומאפשרת לי לתפוס מחסה מהמציאות מאחוריה. אני כמו סרט
כזה, שאחריו כולם הולכים הביתה ומודים לאלוהים על החיים שלהם.


אני חיה בסרט.

ואני מפחדת מהמציאות פחד מוות. אני רוצה לשתות ממעיין האמת
לשכרה, אבל אני מדשדשת מאחור, בעבר. מסרבת בכל כוחי להרפות.
להמשיך. לזרום. אלוהים יודע איך עושים את זה. אבל הוא לא אומר
לי.

רק אם נוריד את כיסוי העיניים נגלה שאנחנו בעצם לא עיוורים.
רק אם אני סוף-סוף אקפוץ למים, אני אגלה שכבר מזמן אני יודעת
לשחות.