אני יושבת על הדשא וחושבת מחשבות ירוקות. ירוקות כמו עלים, שעם
הזמן מתבלים, הופכים לצהובים ואדומים, ובסוף מה שנשאר מהם זו
איזו פיסה דקיקה של משהו שפעם היה עלה, שפעם היה מחשבה. כבר
אין לה צורה, למחשבה הזו. כולם שכחו שפעם מישהו חשב אותה, שפעם
היא היתה עלה. ורק אני נזכרת בה פתאום, וחושבת עליה, נזכרת.
לא, אני לא אגלה לכם על מה המחשבה. מתחשק לי שהיא תהפוך לסוד.
ככה היא יותר מסתם מחשבה צהבהבת, מתבלה, מתפוררת. עכשיו היא
כבר סוד, ואני לא מספרת אותו לאף אחד.
פתאום אני רואה עכביש קטן וירקרק בין העלים, עכביש מהסוג החמוד
והלא-מזיק. אני נותנת לו לטפס לי על היד, מלטפת אותו בזהירות
שלא ימחץ. והנה, הוא שבה אותי. שבה אותי בקסמיו העכבישיים. אני
רוצה אותו, אוהבת אותו. פתאום הוא הרבה יותר מסתם עכביש ירקרק
חמוד ולא-מזיק. הרבה יותר. פתאום כל תנועה פצפונת של הרגליים
המתוקות שלו מקבלת משמעות עמוקה, הוא בטח רוצה להראות לי שהוא
אוהב אותי בחזרה. הוא בטח מתבייש, לא מוצא את המילים (אני
מניחה שהעובדה ששנינו לא מדברים באותה השפה מקשה עליו עוד
יותר). אבל רואים עליו, על פרצופו הירקרק והקטנטן. אני אפילו
מצליחה לראות את דמותי המאוהבת משתקפת מיליון ואחת פעמים
בעיניו. הוא הכל בשבילי, העכביש הקטן. אני רוצה ללטף אותו
(בזהירות, כמובן), לחבק אותו (אולי עדיף שלא, חבל לי על החיים
שלו), לשתף אותו בכל מה שעובר עליי.
פתאום אני מוצאת את עצמי שופכת את סיפור חיי בפני העכביש, שלפי
מה שנראה לי, מקשיב ברצינות רבה. הוא מהנהן בראשו, מחייך. אני
מבינה שזהו הרגע, זהו הזמן לשתף אותו במחשבה הירוקה שלי,
במחשבה שהיא לא סתם מחשבה, היא סוד. אני מהססת, תוהה אם הוא
באמת רציני. אם אני לא אמצא את עצמי עוד שניה יושבת על הדשא,
נטושה, משקה אותו עם דמעותיי המלוחות. אבל החיוך שלו, החיוך
שלו כובש אותי. החיוך שלו גורם לי לספר לו, להיפתח בפניו ולספר
לו את כל סודותיי הכמוסים. ואת הסוד הירוק, הסוד שחשבתי שלעולם
לא אספר, לאף אחד.
שפריץ של מים. ממטרות. אני ממצמצת, מנגבת את עיני ובאופן כמעט
אינסטינקטיבי אני מסתכלת למטה, על הדשא, לראות אם הוא עדיין
שם. עוד לא מיואשת, אני מחפשת בין העלים הרטובים, בודקת אם הוא
שרד את השיטפון. הוא נמצא, הוא קיים. הרי יש לו אופי חזק,
שורד. הוא לא טבע, לא נעלם, הוא קיים. אני פשוט בטוחה, המחשבה
שאולי הוא הלך אפילו לא עוברת בראשי הרטוב, ממים ודמעות. אני
תולשת עלה-עלה, בודקת אם הוא לא מסתתר לו אי-שם, מחכה לי שאמצא
אותו. אני לא נותנת לעצמי לאכזב אותו, למרות שלאט לאט, במעמקי
המחשבות, אני כבר יודעת שהוא זה שאכזב אותי.
אני יושבת על הדשא הרטוב, ואפילו שהשקיה הוא בטח לא צריך, אני
משקה אותו בדמעותיי. זה היה כל-כך קצר, כל כך לא מספק. העכביש
הראשון שלי, האהבה הראשונה נשטפה לי מול העיניים. הוא בסך-הכל
עכביש, אני מנסה לעודד את עצמי. בסך הכל עכביש ירקרק ומסכן.
המחשבה הירוקה שלי הרגה אותו, אני בטוחה. הייתי צריכה לשמור
אותה לעצמי, הרי החלטתי שהיא סוד כמוס.
לעולם לא אשב יותר על הדשא, החלטתי, מקימה את עצמי באיטיות
ומנערת מעלי את עלעלי הדשא התלושים. לעולם לא אחשוב יותר
מחשבות ירוקות, ולעולם לא אשתף אחרים בהם. לעולם.