כבר חצי שנה לא הייתי בקולנוע, איזה חצי שנה - שמונה חודשים.
אני מניח שזה משהו שפעם הייתי עושה הרבה יותר, אולי בגלל שיש
כל כך הרבה סרטים בטלוויזיה ואפשר להוריד סרטים מהאינטרנט אז
כבר יש הרגשה של בזבוז זמן וכסף - לנסוע, לחפש חניה, לקנות
פופקורן, לשלם כרטיס או בדרך כלל שניים כי סרט זה מן בילוי
לדייטים ראשונים או שניים שבהם הגבר נוהג לשלם כמו להגיד:
"כדאי לך להיות איתי יש לי כסף לסרט" - מטופש.
האמת שאני מעדיף לצאת כדי לשתות בירה ולשמוע מוזיקה טובה,
לפגוש אנשים מצחיקים ולעבור חוויות מרעננות יותר מאשר לנסות
ולהתחבר במשך שעתיים למציאות אחרת שמישהו אחר נותן לי עם כפית
לפה אחרי שחיבר בין התסריט, השחקנים, זוויות הצילום האמנותיות,
המוזיקה המותאמת לכל סצינה והתרגום המסונכרן.
בזמן האחרון הכול הפך להיות שגרתי ונדוש, חוזר על עצמו בלופ
יום אחרי יום ממש כמו סרט צרפתי גרוע שלא הייתם הולכים אליו
אלא אם חברה שלכם הייתה מכריחה אתכם.
העבודה, האנשים, הלילה, היום, האוכל, השתייה האוויר - הכול
כאילו עומד מלכת מחכה שמשהו יקרה, יש תחושה של מתח, שמשהו אמור
לקרות, אבל הוא לא קורה.
בדיוק כמו שאני מחכה לניצוצות השראה שבאים והולכים עם הרוח.
יצאתי מהמקלחת, אני שונא להתקלח בחורף, קר כשנכנסים קר
כשיוצאים ובעיקר קר כשהמגבת שבחרת להשתמש בה עדיין רטובה
מהמקלחת הקודמת.
הכנתי לעצמי ספגטי בולנייז בלי בשר אבל עם בצל מטוגן ופלפלים,
יצא לי טעים, אכלתי בתאווה, רגע קטן של אושר.
דפדפתי בטלוויזיה, מחפש משהו מעניין שיבדר אותי בזמן שאני
לועס, מצאתי איזה תוכנית בישול, נשארתי, תמיד נחמד לראות אנשים
אחרים מבשלים בזמן שאתה אוכל.
יצאתי לטייל קצת בחוץ, לשאוף אוויר, פתאום נחתו עיני על מישהי
מרחוק.
החלטתי להתקרב, התחלנו לדבר, הכל הסתדר האהבה פרחה. ממש כמו
בסרט.
כשחזרתי, ממש קיוויתי שנשארה לי עוגייה בצנצנת העוגיות, ושוב,
התמזל מזלי, עוגיה אחת ישבה לה בודדה מחייכת אליי וכאילו שכל
צ'יפסי השוקולד שבה כמו נמשים של ילדה ג'ינג'ית חמודה מחייכים
אליי גם הם.
בסך הכול אין לי מה לקטר, החיים שלי טובים אבל לא יותר מזה,
אני לא יודע מה יהיה בהמשכם, אם יהיו טובים יותר ולאיזה כיוון
אבל אני מקווה שיהיה להם סוף אמריקאי צפוי מראש, שבו הטוב מנצח
וזוכה בבחורה הכי שווה.
טוב הכתוביות מתחילות לרוץ
צריך לזוז |
